אך השנה, העיצומים המוטלים על המגזר החרדי צפויים לשבש את הרכבת האווירית של השבוע הקרוב. רבים מאוד מקרב העריקים שהתכוונו לטוס לציון של רבי נחמן, ייאלצו להישאר בבית. אחרים, מתכוונים להערים על הרשויות, בדרכים שחלקן מתפרסמות כאן לראשונה. עם זאת, המדינה מודעת לכך וכבר נקטה צעדים כדי למנוע זאת.

כידוע, רוב הנוסעים לציון קברו של רבי נחמן נמנים עם אנשי החסידות ברסלב. אך בשנים האחרונות העלייה לאומן צברה תאוצה גם בקרב קהלים נוספים, בכללם שרים וחברי כנסת שנוהגים לפקוד את המקום. להערכת הארגונים העוסקים בנושא, בסופו של דבר כ-2,000 מתפללים יישארו בארץ. לעומתם, כמה מאות יעשו הכל כדי להגיע לאומן בכל מחיר.

לדברי גורם ב"איחוד ברסלב", בעבר התאפשרה ההגעה לאומן גם לאנשים שיש להם צו עיכוב יציאה ממגוון סיבות. הדבר נעשה בין היתר כנגד חתימה על ערבויות. השנה, ברקע הרגישות הפוליטית-משפטית סביב נושא הגיוס, הרשויות החמירו את הנהלים והן מסרבות לחלופות שבהן הסתפקו בעבר.

נצמדים במעבר הדרכונים

כיצד אם כן מתכוונים מבריחי הגבולות להגיע בכל זאת לאומן? עסקנים וסוכני נסיעות במגזר החרדי, שהעדיפו לדבר בעילום שם, פרשו בפני JNS את שיטות ההברחה הנפוצות בקרב העריקים.

מי שעברו בשנים האחרונות בעמדות ביקורת הגבולות בטרמינל 3, כנראה שמו לב לכך שאולם המעבר כמעט ריק מאנשי רשות האוכלוסין וההגירה. יש רק שתי עמדות מאוישות בפינת האולם, והן מיועדות לבעלי דרכונים זרים. העריקים מנצלים את ההמון שגודש את נתב"ג בערב ראש השנה ומתנהלים בצורה הבאה: נוסע אחד שהסדיר את מעמדו מול צה"ל מעביר את הדרכון בעמדה הביומטרית. עבורו שער המעבר נפתח – ואז אחד הנוסעים העריקים ממהר לעבור דרכו בצמוד לבעל הדרכון שאושר.

"בשנה שעברה נוסעים עריקים פשוט המתינו באולם וחיכו לנוסע 'מאושר' שיזרום איתם, ויאפשר להם לעבור את הביקורת בלי להעביר את הדרכון", אומר ר׳, סוכן נסיעות מוכר במגזר החרדי. השנה, עקב השינוי בהנחיות של רשות האוכלוסין, ייתכן שיהיה קשה יותר לצאת מהארץ בדרך לא חוקית זו.

מסלול בריחה נוסף עובר דרך טרמינל 1. טיסות רבות למדינות מזרח אירופה, בעיקר של חברות הלואו-קוסט וטיסות הצ'ארטר, יוצאות מטרמינל זה, כאשר הברחת הגבול עובדת בשיטה הבאה: הנוסע רוכש כרטיס טיסה למדינת היעד, ובמקביל רוכש כרטיס טיסה נוסף לאילת. טיסות פנים אינן כרוכות, מטבע הדברים, בביקורת גבולות. וכך, מבריח הגבול מגיע לטרמינל 1 ומבצע צ'ק-אין לשתי הטיסות. הוא נכנס ללא עיכובים לאולם המראות הפנים, שם פתח אחד בלבד מפריד בינו לבין אולם הטיסות הבינלאומיות. את הפתח הזה ניתן לעבור בקלות בהצגת כרטיס הטיסה הנוסף לחו"ל, שכן המאבטחים במקום לא דורשים מעבר נוסף דרך ביקורת הגבולות. כך, למרות הגדרת ה"עריק", אותו חסיד יצליח להערים על הרשויות וכמצוות דתו להגיע לאומן.

פטור במחיר מופקע

דרך אחרת להגיע לציון, ובכלל להיפטר ממעמד העריק, היא שוחד.

"שילמתי 15 אלף ש"ח לעסקן ה'מתמחה' בעבודה מול צה"ל, כדי לקבל פטור כבר לפני ראש השנה הזה". כך מספר י', חסיד ברסלב בן 25 מצפת. מדובר בתשלום גבוה יחסית לתעשיית הפטורים מצה"ל, שגובה מ"לקוחותיה" בימים כתיקונם סכומים הנעים בין 5,000 ל-9,000 ש"ח לפטור. מתברר ש"פטור במסלול מהיר" עבור עריקים שמעוניינים לנסוע לאומן עולה יותר – בחודשיים האחרונים זינק התעריף לסכום של 15,000–25,000 ש"ח, תלוי במקרה. "הכל בשביל להגיע לרבנו בראש השנה. הייתי משלם גם יותר מזה אם היו מבקשים", מדגיש י'.

חלק מהעריקים המבקשים להגיע לאומן אינם חוסכים בכסף, ומנפיקים ביום הטיסה דרכון זמני בנתב"ג. לדברי שני נוסעים שהשתמשו השנה בשיטה זו, מערכות רשות האוכלוסין בביקורת הגבולות אינן מקשרות מיידית בין צווי עיכוב יציאה לדרכון "טרי", ויציאתם מהארץ התאפשרה ללא עיכובים.

שיטה נוספת ומוכרת ברחוב החרדי להתחמק ממעצר היא להתייצב בלשכת הגיוס, כביכול לצו ראשון כמי שבאים להתגייס. כך, צו העיכוב מוסר – וה"מתגייסים" יוצאים לאומן מבלי להיעצר. כמובן שהם אינם מתגייסים בסופו של דבר.

למרבה האבסורד, ענף חרדים בצה"ל פרסם לפני מספר ימים סרטון שמציע לעריקים לאמץ את השיטה. בסרטון, שהופץ בעמוד האינסטגרם הרשמי של הענף, הדמות מציעה לחרדים להגיע עם הצו שקיבלו ללשכת הגיוס, למסור את פרטיהם האישיים ולצאת כחוק לחו"ל מבלי להיעצר. כמה שעות לאחר שפורסם, הסרטון ירד מהאוויר ובצה"ל טענו שהוא פורסם "בניגוד להנחיות". חלק מהעריקים אף מרחיקים לכת, ומגיעים ללשכות הגיוס על דעת שייעצרו, יישבו בכלא הצבאי מספר ימים ובתום התקופה יוכלו לטוס ללא חשש ממעצר.

דרך יצירתית נוספת שמדוברת בקרב החסידים היא שכירת יאכטות ליעדים קרובים כמו קפריסין או יוון. משם הם עולים על טיסה למדינות מזרח אירופה וליעד הנכסף. אמנם פקידי ביקורת הגבולות מחתימים את דרכוני המפליגים, אך רשות האוכלוסין לא מנהלת מעקב ובקרה הדוקים אחר העניין. הפקידים בוודאי לא עורכים חיפושים בכלי השיט ומנסים לאתר נוסעים שלא החתימו דרכונים טרם ההפלגה. למרות הקלות היחסית בשיטה, גורמים בברסלב מעריכים כי בסופו של דבר היוזמה המקורית תסתכם בהתארגנויות בודדות בלבד.

"בוכה מהמחשבה שלא אסע לאומן"

אך כאמור, רוב רובם של החסידים העריקים יישארו בארץ. "בסוף צריך לזכור שאנשים יוצאים לאומן כדי להתפלל. יומיים-שלושה וכולנו חוזרים לארץ", אומר נתן, תושב בני ברק בן 27. נתן טס לאומן ב-10 השנים האחרונות, והשנה ייאלץ להישאר בישראל לאחר שלא הסדיר את מעמדו מול צה"ל.

"אנחנו לא יוצאים כדי לטייל, לחגוג או לעשות קניות. כלום. רק לזכות להתפלל ליד הציון הקדוש", הוא אומר ומוסיף בכאב: "היומיים האלו מטעינים לנו את המצברים לכל השנה. כעת אני אובד עצות ומוצא את עצמי בוכה רק מהמחשבה שלא אזכה להיות השנה בציון", הוא משתף.

יצוין כי לפני מספר שבועות, רשות האוכלוסין וההגירה החמירה את נוהלי היציאה מהארץ הנוגעים למי שצה"ל מגדיר כ"עריקים". על פי הנוהל החדש, צו עיכוב יציאה מהארץ יימסר לנוסע כבר בשלב הצ'ק-אין בנמל התעופה. כלומר, צעיר חרדי שרוצה לטוס לאומן אך נדרש לשירות על ידי צה"ל, לא יוכל לבצע צ'ק-אין בשדה התעופה או ביישומונים של חברות התעופה. יחד עם זאת, על פי עדויות שפורסמו בגל"צ, רשות האוכלוסין מעבירה את המידע לחברות התעופה הישראליות בלבד, אך בחברות הזרות המידע לא נקלט.

ברשות האוכלוסין טוענים שהנוהל החדש דווקא נועד להקל על הנוסעים החרדים. שכן, עד לפני מספר שבועות המידע על העיכוב היה עולה רק בסוף תהליך היציאה מהארץ, לאחר שהנוסע עבר צ'ק-אין, ביטחון ומסירת מזוודות. אם אכן היה נגדו צו עיכוב, תהליך החזרה בשדה התעופה היה מסורבל ומורכב.

יש לציין כי הנוסעים לאומן רחוקים מלהיות היחידים שמצליחים לצאת מהארץ או להיכנס אליה באופן לא חוקי. בקרב גורמי האכיפה יש מידע מודיעיני רב על תעשייה נרחבת של הברחות בשדה, בכלל זה של עובדים זרים ואחרים. זאת בניגוד לתדמית של נתב"ג כשדה בעל רמת אבטחה גבוהה.

האם האינטרסים המצריים של שמירה על יציבות לצד מלחמה עיקשת בתנועת האחים המוסלמים מבית, עדיין מספיקים מבחינתה בכדי לשמר את ההסכם האסטרטגי עם ישראל?

ביקורם של נשיא סין ושל ראש ממשלת קטאר לאחרונה בבירת הנילוס ממחישים כי המשטר המצרי מבקש לגוון מקורות הכנסה. זאת, תוך שהוא מראה נכונות להתגמש באשר להשפעות הזרות המבקשות דריסת רגל במצרים.

קטאר היוותה בעבור מצרים דגל אדום מובהק לאורך שנים. הסיבה לכך היא שהנסיכות העשירה העניקה מחסה לזרועות האחים המוסלמים השנואים על המשטר המצרי, וביקרה לא אחת באמצעות רשת "אלג'זירה" את השלטון המצרי. אך קטאר זוכה לאחרונה לעדנה מצד ההנהגה המצרית. הדובר הרשמי של הנשיאות המצרית, מחמד שינאוי, פרסם לאחרונה פוסט בערבית אודות הביקור של רה"מ הקטארי. במסגרת הביקור, לדבריו, נדונו הדרכים להרחיב השקעות קטאריות במצרים, לרבות בתחומים תשתיתיים.

אך המחיר שמצרים תשלם ברור לכל. דריסת רגל קטארית במדינה משמעותה אסלאם שמרני יותר. רצוי וראוי שמדינת ישראל תבין את המשמעויות.

חשש מהתקוממות פנימית

המצב הכלכלי הקשה במצרים, אחוזי הבערות הגבוהים, היעדר מקומות עבודה לצעירים והיעדר מנועי צמיחה משמעותיים – כל אלה מכבידים מאוד על ההנהגה המצרית. החשש המרכזי של המשטר היה ונותר התקוממות פנימית של האוכלוסייה, ובעיקר של צעיריה, שמהווים את החלק הארי של העם המצרי. כל ניסיון של המשטר להילחם בילודה עלה בתוהו, ומתוך כ-120 מיליון מצרים, למעלה מ-60% הם מתחת לגיל 30!

בנוסף, העימות בין ארה"ב לאיראן והמצור הימי יצרו בשנה האחרונה זעזוע פיננסי עמוק בכלכלה המצרית. אותו זעזוע בא לידי ביטוי, בין היתר, בדמות פיחות וצניחת המטבע המצרי בלא פחות מ-8%, לצד עלייה חדה של כ-17% במחירי הדלק. כל זה לא תרם לאינפלציה והורגש באופן ישיר על ידי כל אזרח מצרי. תורים ללחם במצרים הם תופעה מוכרת וידועה זה שנים. ואולם, כל החמרה כלכלית שיש בה כדי להוסיף ולפגוע בכיס של האזרח הפשוט, מעלה את החשש לחוסר יציבות פנימית והתקוממות נגד המשטר.

במקביל, מצרים מתמודדת עם מתיחות גבוהה מאוד מול אתיופיה, בשל התחרות על מקורות המים וחלוקת הנילוס. כך גם עם לוב, שאיתה היא חולקת גבול ארוך ובעייתי ביותר, בין היתר על רקע ההשתלטות השקטה של טורקיה על המדינה האפריקנית. וכמובן – מצרים מוטרדת מאוד מהסוגייה הפלסטינית העומדת לפתחה בשל הקרבה הגיאוגרפית והחשש המתמיד מזליגת ה"בעיה הפלסטינית" לשטח מצרי.

עמדה מעוררת דאגה

ה"חדירה" השקטה של טורקיה, קטאר, וסין למצרים, הגם שהיא מנוגדת לאינטואיציה, נמשכת כבר מספר שנים. חדירה זו נועדה להחליף את ערב הסעודית ואיחוד האמירויות, שבאופן מסורתי תמכו כלכלית במצרים והתעייפו. בנוסף, ההישענות הצבאית על שותפותיה ה"חדשות" נועדה לגוון אספקה, מתוך תפיסה לפיה הישענות על ארה"ב בלבד אינה יציבה מספיק.

במלחמת 12 הימים בין ישראל לבין איראן, העמדה הרשמית המצרית תמכה ברפובליקה האסלאמית של איראן, ובכך אמורה הייתה לעורר דאגה בקרב מקבלי ההחלטות בישראל. מצרים הסונית, שמתאפיינת בחשדנות ארוכת שנים כלפי איראן השיעית, ואף גירשה לא אחת שגרירים של הרפובליקה האסלאמית משטחה לאור פרשיות ריגול חוזרות ונשנות במצרים, גילתה סולידריות מוזרה עם המשטר האיראני. גם העוינות האישית ארוכת השנים בין נשיא טורקיה ארדואן לבין עמיתו המצרי אל-סיסי, התפוגגה כלא הייתה. לאחרונה אף התקיימו, לראשונה מזה שנים, תרגילים צבאיים משותפים בין מצרים לטורקיה. ההתקרבות מתועדת ואיננה ניתנת לערעור.
זאת ועוד, הביקור הסיני רם הדרג של נשיא סין נועד בין היתר לאותת לארה"ב שיש לקהיר חלופות אפשריות. קשר מצרי-סיני אף תואם את מדיניות ה"Road and Belt" הסינית, לפיה השקעות מאסיביות בתשתיות של מדינות העולם השלישי מקנות לה דריסת רגל והשפעה בקרב מקבלי ההחלטות של אותן המדינות.

מצרים, אם כן, מקדמת מדיניות של "גם וגם". כך גם כלפי החמאס: מצרים מבינה טוב יותר מכל גורם אחר מהי תנועת החמאס. לפיכך, היא כרתה ברית לא רשמית עימה, עוד לפני 7 באוקטובר, שבמסגרתה התבקשה חמאס שלא לשתף פעולה עם גורמי טרור איסלאמיסטיים בשטח מצרים. בתמורה מצרים לא מנעה מחמאס להתחמש ולהתכונן למאבק מזוין נגד ישראל.

כל זה לא פשוט לעיכול אחרי למעלה מארבעה עשורים של הסכם שלום בין המדינות. ואולם השלטון המצרי רואה במדינת ישראל, ובעיקר בהנהגתה הנוכחית, אויב. זה המסר שמועבר באמצעות תוכנית הלימודים לילדי מצרים. זה המסר שמועבר באמצעי התקשורת ובאפיקי התרבות השונים לציבור המצרי כולו. זו התפיסה המאפיינת גם רבים במעגל קבלת ההחלטות בארמון האיתיחאדיה של הנשיא א-סיסי.

יש לישראל מה לעשות

התפיסה הרווחת היא שטוב שישראל תהא עסוקה, באופן מתמיד, בהתמודדות צבאית אל מול איומים שונים. כך, למשל, לא פעל המשטר במצרים למנוע הברחות נשק חם באמצעות רחפנים על ידי בדואים מצריים לאחיהם בנגב העוסקים בפלילים. הנושא כמעט ולא זכה להתייחסות בציבוריות הישראלית, בעוד שפעולה דומה מהצד הישראלי לצד המצרי הייתה נתפסת כלא פחות מעילה למלחמה. במקביל, מצרים מאמנת בשטחה עשרות אלפי שוטרים פלסטיניים, במטרה שישמשו ככוח שיטור ב"יום שאחרי" ברצועת עזה. זאת בזמן שכבר עכשיו ישנם כ-70,000 שוטרים פלסטיניים חמושים ביהודה ושומרון – הפרה בוטה כשלעצמה של ההסכמים שחתמה עליהם ישראל מול הרשות הפלסטינית באוסלו.

ככלל, השאיפה המצרית להקמת מדינה פלסטינית עצמאית, על שטחי רצועת עזה ויהודה ושומרון, נשענת על רצונה לנתק את עצמה מהיישות הפלסטינית. כך אפשר יהיה להוריד מסדר היום באופן מוחלט כל דיון עתידי בפתיחת הגבול המצרי עם עזה ו/או למזער את ההסתברות לזליגת הסוגייה הפלסטינית לשטחי מצרים.

לפיכך, ומתוך הבנה שהמשטר המצרי עצמו עומד בפני סד לחצים לא פשוט, מדינת ישראל צריכה לעמוד על ארבעה עמודי תווך עיקריים: ראשית, לייצר ערוץ תקשורת מדיני אישי ופתוח אל מול הנשיא עצמו, ומעגל מצומצם של מקורבים, במטרה לנהל משברים והזדמנויות בזמן אמת. שנית, על מדינת ישראל להיערך לכל הסתברות צבאית לנוכח ההתעצמות הצבאית הבלתי סבירה בצד המצרי של הגבול המשותף. הנושא השלישי הוא ניהול נושא מנופי הלחץ האנרגטיים באופן מושכל ואסטרטגי, על רקע הצורך הקריטי של מצרים בגז. והנושא הרביעי הוא לדרוש ולוודא שמצרים פועלת למיגור ההסתה המטורפת שנהוגה במדינה נגד ישראל ויהודים, באמצעות אותם מנופי לחץ קיימים, וכן – בעזרת ארה"ב.

"הרב הודה להם בחום על פעילותם בשנים האחרונות בציות מוחלט לגדולי ישראל", נכתב בהודעה רשמית שיצאה מביתו של הרב דוב לנדו, ממנהיגי המפלגה, "אך עקב הצורך לעשות רענון בקרב חברי הכנסת, על כן השניים הראשונים יעזבו את הכנסת בכדי להכניס נציגים חדשים". עוד נכתב בהודעה כי "בנוסף, ביקש מרן שליט"א מיו"ר דגל התורה הרב גפני להמשיך לכהן כיו"ר התנועה הארצית" – תפקיד חסר חשיבות ונטול סמכויות כלשהן.

מי שקידמו ויזמו את המהלך בשבועות האחרונים הם אנשי ביתו של המנהיג הליטאי הרב דוב לנדו, ממנהיגי "דגל התורה" שאף הוציאו בשמו את הודעת ההדחה הרשמית. בראשם העסקן דוד שפירא, שנחשב לאיש החזק בבית ושולט בעיתון המפלגתי "יתד נאמן", שמצידו לא עדכן היום על הדרמה במפלגה. יעקב אשר נחשב לאיש אמונו של הרב לנדו, והצבתו בראש התנועה תעניק לאנשי הרב שליטה כמעט מוחלטת במפלגה.

לדברי מקור במפלגה, אנשי הרב לנדו זיהו בחודשים האחרונים הזדמנות לתפוס את השליטה בתנועה. זאת, מתוך ברקע האכזבה הקשה מההנהגה הפוליטית הנוכחית שנתפסת ברחוב החרדי כאחראית למצב הבעייתי שבו נתונים עשרות אלפי משתמטים חרדים – הסנקציות והמעצרים. לדברי המקור, גם תחושת "עייפות החומר" מהנציגים תרמה לעניין. גפני בן ה-74 מכהן בכנסת משנת 1988, ומקלב בן ה-69 מכהן משנת 2008. "בשנים האחרונות יש יותר כישלונות מהצלחות. רענון השורות יבהיר למצביעים המאוכזבים כי ההנהגה קשובה לרחשי לב הציבור, ויזריק מרץ לפעילים לקראת הבחירות", כך לדבריו.

מאידך, בבית הרב משה הלל הירש, ממנהיגי "דגל התורה" לצד הרב לנדו, התנגדו למהלך וטענו כי זהו "מהלך לא ראוי במצב הנוכחי". למרות ההתנגדות, הוחלט שלא להילחם במהלך שהובילו אנשי הרב לנדו, וההדחה יצאה לפועל. לפי דיווחים, בבית הרב הירש יוכלו להכניס נציגים המזוהים עימם למפלגה ולחזק גם הם את שליטתם בה.

פעילים ב"דגל התורה" התבטאו בקבוצות מפלגה פנימיות בוואטסאפ נגד המהלך, אך נזהרו מלהטיח ביקורת ישירה בבית הרב לנדו. חלקם הביעו תרעומת קשה בעיקר על הדרך שבה הודחו השניים – בתדרוכים לתקשורת של אנשי הרב לנדו. מוטי אברהם, מקורב לראש ישיבת פוניבז', הרב בערל פוברסקי, כתב בקבוצה פנימית כי "רובם המוחלט של הציבור ורבני המפלגה נגד הדבר הזה. הרבה מפחדים מקבוצת ביריונים". פעיל המפלגה מוטק'ה בלוי כתב באותה קבוצה כי "כמובן דבר גדולי הדור קודש קודשים עבורי, אך לולא...".

להדחה לא צפויות השלכות משמעותיות בכל הנוגע לתמונה הפוליטית הרחבה. גם היו"ר לשעבר גפני והיו"ר החדש אשר הצהירו בעבר שאינם מחויבים עוד לגוש נתניהו, אך בשל עמדותיהם הזהות בסוגיות דת-מדינה וגיוס חרדים נראה שלא קיימת עבורם אלטרנטיבה בצד השני של המפה הפוליטית. ההשפעה, כאמור, היא בעיקר פנים חרדית. בימים הקרובים אנשי הרב לנדו צפויים לחזק את שליטתם במפלגה ולמנות לתפקידי מפתח בה את אנשי אמונם.

יצוין כי במפלגת "אגודת ישראל", המתמודדת עם "דגל התורה" במסגרת סיעת "יהדות התורה", לא צפויים שינויים. חברי הכנסת מטעמה – יצחק גולדקנופף, ישראל אייכלר, מאיר פרוש ויעקב טסלר – ישמרו על מקומותיהם לקראת הבחירות הקרובות.

אך אף שהעבודות הסתיימו זה מכבר והכביש מוכן, איש אינו נוסע בו. לא יהודים ולא ערבים. הסיבה לעיכוב לא קשורה לבטון או לאספלט, אלא לשאלה פשוטה שנותרת כבר שנים ללא מענה: מי יאייש את המחסום, ומאיפה יגיע תקציב.

הבטחה גדולה ותנועה תקועה

הפרויקט, יצא לדרך ביוני 2021 והיה אמור להסתיים בתוך כשלוש שנים. הרעיון שמאחוריו היה להסיט לכביש 443 לפחות חלק מעשרות אלפי כלי הרכב שנכנסים לירושלים דרך פסגת זאב, שהיא השכונה הגדולה ביותר בירושלים.

כמו כן, הן לתושבי צפון ירושלים והן לתושבי בנימין תקוצר הדרך למרכז. כיום, כל התנועה הזו עוברת דרך פסגת זאב, מה שיוצר בה עומסי תנועה כבדים, וכן בכביש 437 שמוביל אליה. כלומר, הפרויקט נועד להקל על עומסי התנועה הכבדים וגם לפתוח אפשרויות תעסוקה חדשות לירושלמים ולתושבי בנימין. במקום שמאות האלפים האלה ייכנסו לפקק במחסום חיזמה ויתקדמו לאט בשכונות צפון ירושלים, הם ייסעו בשיקוע, שעובר באזור מחסום קלנדיה ויוצא ישירות לכביש 443 דרך אזור התעשייה עטרות, אך בלי להיכנס לעיר כלל.

ארבעה משרדים, ללא פתרונות

הפרויקט הוטל על חברת התשתיות מוריה, שהשלימה אותו בתחילת 2026 כאמור. אך אף שמדובר בשנת בחירות, איש עדיין לא חנך את הכביש והמנהרה החדשים. משיחות עם הגורמים השונים עולה כי יש ויכוח בין משרדי הביטחון, האוצר והביטחון הלאומי – מי יממן את השמירה על הכביש, שעובר בסמוך לשכונות הערביות של ירושלים. וכך, שני השרים הרלוונטיים, איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ' (שהוא גם שר במשרד הביטחון) זורקים את הכדור זה אל זה.

על פי משרד האוצר, "מעבר קלנדיה מצוי כיום באחריות המשרד לביטחון לאומי. ככל שקיימת כוונה להעביר את האחריות למשרד הביטחון, מדובר בסוגיה שיש לתעדף במסגרת התקציבים המאושרים של המשרד לביטחון לאומי ושל משרד הביטחון".

ואולם אצל בן גביר טוענים כי "על פי החלטת המטה לביטחון לאומי (המל"ל במשרד ראש הממשלה – נ"פ) ומשרד הביטחון, הפעלת המעבר אמורה להתבצע על ידי מנהלת רמי"ם – וזו גם עמדת המשרד לביטחון לאומי. נכון לשלב זה, משרד האוצר מסרב להעביר תקציב לצורך הפעלת המעבר".

"מנהלת רמי"ם" היא הגוף שאחראי על המעברים במשרד הביטחון. כלומר לטענת משרד לביטחון לאומי, הכדור אצל סמוטריץ'.

במועצה האזורית מטה בנימין, שלה האינטרס הגדול ביותר בפתיחת הכביש, אישרו שהעבודות הסתיימו, ושהמעבר לא נפתח בשל הצורך להסדיר את סוגיית האיוש. במשרד התחבורה מוסיפים פרט שממחיש עד כמה החסם אינו הנדסי: שכבת האספלט האחרונה תיסלל רק אחרי שיתקבל האישור הרשמי למסירת המחסום. מבינים שם שבגלל המריבה, שכבת האספלט האחרונה עשויה לדהות בשמש שנים עד שיסתיים הוויכוח.

במשרד הביטחון אומרים בתגובה לביקורת כי "הנושא עדיין נבחן במסגרת תוכנית רב-שנתית לשדרוג המעברים". המשרד מציין כי יהיה נכון לקחת את המעבר "בכפוף להחלטות שיתקבלו ולתקציב ולתקני כוח האדם שיועמדו לו".

לצד המחלוקת התקציבית, קיים אתגר ביטחוני נוסף. כדי להגיע לשיקוע, תידרש נסיעה בכביש שכיום אינו מאושר לתנועה על ידי צה"ל מטעמים ביטחוניים. הנושא נבחן מול הצבא, וגם פה אין בינתיים תשובה. השורה התחתונה ברורה – הכסף הושקע והפרויקט מוכן, אך הפקקים הכבדים עדיין כאן.

הכתובת הייתה על הקיר

מעניין לגלות שהמצב אליו נקלע הפרויקט אינו מציאות חדשה, ואף ניתנה אזהרה לפני שהחלו לחפור. בדיון בוועדת משנה בכנסת בנובמבר 2018, הוצג כביש אחר באזור שהיה מוכן חודשים ולא נפתח מאותה סיבה בדיוק. באותו דיון, הזהירו נציגי מערכת הביטחון שהתרחיש יחזור על עצמו בקלנדיה, ואחד המשתתפים ציין שאם המעבר לא ייפתח, הכסף שהושקע ילך לריק.

המדינה אכן ידעה לממן את הבנייה, אך את התפעול איש לא לקח על עצמו. שמונה שנים אחר כך, הכביש גמור – והשער סגור.

גם אם מבחינה מעשית רק חלק קטן מתכניות הרפורמה של הממשלה יצאו לבסוף אל הפועל, לא ניתן לחלוק עוד על כך שסוגיית מקומה ומעמדה של הרשות השופטת – ובכלל זה סוגיית מקומו ומעמדו של הייעוץ המשפטי לממשלה – עלו בארבע השנים האחרונות לקדמת סדר היום הציבורי. נושאים אלה נמצאים תחת דיון ציבורי סוער שהחל בינואר 2023, ונמשך עד ימינו אלה. הם גם יהיו אפוא מבין החשובים שיעמדו על סדר יומה של הכנסת ה-26, ומבין הראשונים שיצטרכו התייחסות והכרעות.

כהקדמה לקראת הבאות, מן הראוי להתייחס לביקורת אחרת ששבה ונשמעה מפי מתנגדי הרפורמה המשפטית. לשיטתם, שינויים משטריים וחוקתיים משמעותיים לא יכולים לעבור בכנסת רק ברוב קואליציוני רגיל, אלא מחייבים "הסכמה רחבה", חוצת מפלגות, שתשקף קונצנזוס ציבורי רחב.

טיעון זה נשמע שוב ושוב מפי מתנגדי הרפורמה, והוא זכה לתמיכה ולגיבוי מצד שופטי בית המשפט העליון. רק לפני כמה ימים קַבלו אהרן ברק ויצחק זמיר, במאמר שפורסם בעיתון "הארץ", על כך שתיקוני הרפורמה המשפטית לא עברו את הליכי הדיון הציבורי המתאימים, ולא זכו להסכמה הנדרשת לצורך שינויים משפטיים יסודיים.

ההליך הנכון, לדעתם של ברק וזמיר, צריך להיות מורכב וארוך, להתחיל בבירור ציבורי האם בכלל נחוץ תיקון, להמשיך עם בדיקה זהירה של היתרונות והחסרונות של ההצעות השונות, וכך הלאה בנחת וביסודיות, והכל – בשקיפות מלאה ועם מעורבות ציבורית.

ברמה העקרונית כל זה אכן נשמע יפה מאוד. עכשיו רק נותר לשאול: אלו מבין שלל השינויים המשפטיים מרחיקי הלכת שהנהיגו ברק וממשיכיו לאורך ארבעת העשורים האחרונים, עמדו בדרישות האלה? איזו ועדה ציבורית, למשל, בחנה בשנות השמונים את השאלה האם ראוי לבטל את מגבלות השפיטות, ולהפוך כל נושא וכל סוגיה לשפיטים ולמתאימים להכרעה שיפוטית, תוך סטייה חריפה ממסורת ארוכת שנים?

איזה דיון ציבורי בחן, באותן השנים, את השאלה האם צריך לבטל את דרישת העמידה, ששימשה במשך עשורים תנאי סף שחסם עתירות בסוגיות ציבוריות חשובות, כמו למשל סוגיית גיוס בחורי הישיבות? ואיזה גוף ציבורי המליץ, לאחר הדיון המתאים ושקילת היתרונות והחסרונות, לפתוח את שערי בית המשפט העליון לכל דיכפין, ולהפוך אותו לפוסק אחרון בכל סוגיה?

איזה תזכיר ממשלתי העלה לדיון ציבורי את האפשרות להרחיב את עילת הסבירות, ולהסמיך את בית המשפט לפסול החלטות ממשלה בשל חוסר סבירות "איזונית"? איזו ועדה של הכנסת דנה בסוגיית ה"תיקון החוקתי שאינו חוקתי", ואיזה חוק הסמיך את בית המשפט העליון לבטל חקיקת יסוד, ולבטל את צמצום עילת הסבירות על חודו של קול – תיקון שעבר בשלוש קריאות ברוב גדול של חברי כנסת, ולאחר דיון ציבורי רחב וסוער?

המסקנה ברורה: שינויים משפטיים שבאים לצמצם את כוחה המופרז של הרשות השופטת – שינויים שברק וזמיר וחבורתם אינם אוהבים, ושנתמכים על ידי ממשלה רחבה, הכנסת וציבור גדול – רק הם צריכים לעבור את "ההליך המתאים" לאחר "דיון ציבורי" ועם "הסכמה רחבה". לעומת זאת, שינויים משפטיים מפליגים שיצרה במהלך השנים מערכת משפט, שאין דומה לה בכל העולם כולו בהיקף כוחותיה וסמכויותיה – אלה ברק וזמיר, ועוד מספר שופטים, יכולים היו להכניס מתי ואיך שהתחשק להם, באיזה רוב שהזדמן להם, וכמובן הרחק מכל דיון ציבורי ראוי לשמו.

על כן יש להיזהר מאוד מאלה האומרים "ודאי שאנחנו בעד רפורמה. אבל בהסכמה רחבה". מדובר בתעלול רטורי שמטרתו הפוכה לגמרי – למנוע כל שינוי ולתת זכות וטו בידי המתנגדים לצמצום האקטיביזם השיפוטי חסר הרסן.

טיעון ה"הסכמה רחבה" אם כן שקרי ביסודו. מטרתו אך ורק לבצר ולשמר את הכוחות והסמכויות חסרי התקדים בהיקפם שנטלו לעצמם המשפטנים, ולמנוע מהציבור, באמצעות נבחריו, להשיב ולו במקצת את איזון הכוחות הראוי בין הרשויות. ובל נתבלבל, המשפטנים, על דעת עצמם, ללא כל דיון ציבורי וללא שום "הסכמה רחבה", הם אלה שהכניסו את השינויים הללו.

החלם הישראלי בתפארתו.

התאריך היום בלוח השנה הוא אמנם 6 בספטמבר 2026, אבל ההרגשה היא של 6 באוקטובר 2023. מאחורי ההבטחות הגדולות של ממשלת ישראל כי "מה שהיה הוא לא מה שיהיה", ולמרות המשך הסיכולים המוצלחים וההישגים הטקטיים המרשימים, גולשת מדינת ישראל אט-אט לאותה מדיניות שאפיינה אותה במשך שנים ארוכות לאחר כל "סבב לחימה": האבסת האויב במזון ובציוד, מתן אפשרות להשתקם ולהתחמש מחדש, והגרוע מכל – איבוד איטי של קשב ומעבר לעיסוק בעניינים אחרים.

רסיסים ושברים

במה התמקדה השבוע המערכת הפוליטית כמעט כולה? בשאלות הרות גורל כמו היכן ואם תשוריין טלי גוטליב, עם מי ישבו ועל מי ימליצו רסיסים ושברי מפלגות, כיצד להסביר את הפערים בסקרים, ושאלת השאלות כמובן – מי "פוגע בגוש" ומי דווקא מחזק אותו?

7 באוקטובר היה היום הנורא ביותר בתולדות מדינת ישראל. מה שקרה באותו יום לא נבע מכשל מקומי או טקטי, אלא מהלך מחשבה במוסדות שלטוניים רבים, לכל אורכה ורוחבה של המערכת, ללא יוצא מהכלל. בשל כך, ניתן היה להניח כי כאשר תובא בפני אזרחי ישראל האפשרות לבחור את נציגיו לארבע השנים הקרובות, יצמח דבר-מה חדש מתוך ההריסות – אנשים חדשים, רעיונות חדשים, ובעיקר חשיבה רעננה.

במקום זה, קיבלנו עוד מאותו דבר. מפלגות הקואליציה מתגאות, ובצדק, בהישגים הצבאיים במלחמה, אך לא מסבירות כיצד יושגו מטרות המלחמה לאחר הבחירות אם יזכו בהן, וחשוב עוד יותר – כיצד תשתנה המדיניות והאסטרטגיה הכללית מול עזה. אין כל ספק שחמאס של היום אינו אותו חמאס. אך ככל שיחלוף הזמן, הוא יחזור וישתקם, והמוטיבציה שלו למרבה הצער נותרה כשהייתה. מפלגות האופוזיציה מצידן מסתפקות באמירות ערטילאיות מסוג "נמגר את חמאס", "נדאג לביטחון ישראל" ו"נתקן". בסדר, אבל איך?

יותר מכל נראה כי הנטייה הישראלית הכמעט-אובססיבית למאבקים פנימיים בינינו לבין עצמנו מאפילה על האבחנה הבהירה של האיומים. כך היה גם טרם 7 באוקטובר, עם המאבק הפנימי הקשה שקרע את החברה הישראלית. עכשיו, אפילו אחרי שראינו את התופת במו עינינו, ולמרות שקיווינו כי שום דבר כבר לא יחזור לקדמותו, חזרנו שוב לעסוק בחישובים קואליציוניים, בממשלות מיעוט ובהגעה הנכספת ל-61 מנדטים.

עמוס עוז נהג לספר על הקהילה היהודית בעיר רוֹבנוֹ, מקום הולדתה של אמו, שהיתה מפולגת לחלוטין בין סוציאליסטים לרוויזיוניסטים, בין בונדיסטים לדתיים, קומוניסטים לליברלים, פרולטרים לבעלי בתים. כולם היו משוכנעים שהצדק המוחלט איתם, ושרק הם יכולים להוביל את העם היהודי לעתיד טוב יותר. עד שיום אחד באו הגרמנים והובילו את כולם, ללא יוצא מהכלל, אל שפת הבור ביער – וירו בהם למוות.

לכמה רגעים ב-7 באוקטובר היה נדמה שלמדנו את הלקח הזה. מי ייתן ונצליח שוב להיזכר בו.

ותתפלאו לשמוע, לא כל דוברי האנגלית עשויים מעור אחד. נכון, שפה קשורה לתרבות, אבל גם אמריקנים ובריטים, למשל, לא חולקים בהכרח את אותה התרבות. מתי בכל זאת התפתח בינינו דוברי האנגלית בישראל, סוג של קשר? תחושת אחווה שאולי לא היינו חשים באופן אוטומטי כלפי דוברי צרפתית או ספרדית? רק לאחר שנהפכנו לישראלים. או נכון יותר, כתוצאה מהקשר הבלתי נראה של יחס של הישראלים אלינו, וזו לא מחמאה.

היינו ונשארנו הסוג האוקסימורוני ביותר של זרים. אזרחים פריבילגים, אבל מסוג ב'. זה היחס.

פלאשבק ליולי 1977. האולם באוניברסיטה העברית היה ברובו מלא באמריקנים שהגיעו לתוכנית החד-שנתית לסטודנטים מחו"ל. עמיתינו הישראלים היו אמורים לחזור לקמפוס בסתיו. אנחנו גרנו במעונות שלהם, וניסינו להבין איך מסתדרים עם חלב שהגיע בשקית.

"אל תצפו לשטיח אדום מהישראלים", הזהירה אותנו המדריכה מהפודיום. "בניגוד אליכם, הם כבר היו בצבא, חלקם כבר נשואים. הם כאן כדי ללמוד, לא כדי לבלות. ובוודאי שלא כדי לרקוד איתכם הורה". זה היה הכי פחות מתנשא שלה.

המסר היה ברור: הציונות אולי העניקה לנו תחושת קשר לארץ ולעם ישראל, אבל מוטב שנשכח מהרעיון שאנחנו באמת שייכים.

עזרה כן, חברות לא

באותו רגע לא הבנו את גודל האירוניה שבדבריה. פחות מחודש קודם לכן התחולל בישראל מהפך חסר תקדים: מנחם בגין נבחר לראשות הממשלה. לראשונה בתולדות המדינה, הימין החליף את השמאל בשלטון.

המכה שספגה האליטה האשכנזית־סוציאליסטית הייתה קשה. השמחה בקרב המזרחים המקופחים, שבגין חיבק והכיר בהם כיהודים שווים וראויים, ולא כ"אספסוף פרימיטיבי", הייתה עצומה.

אז כמו היום, הקרע לא היה רק בין יונים לניצים, וגם לא בין יוצאי אירופה לבין מי שמשפחותיהם הגיעו מצפון אפריקה. מתחת לכל אלה הסתתר, וקיים עד היום, מאבק מעמדי בין ההגמוניה שמינתה את עצמה, לבין הציבור שהיא ראתה כנחות ממנה.

ואף שהציבור המדובר הוא זה שניצח בקלפי במשך רוב העשורים שחלפו מאז, ההגמוניה המשיכה לשלוט במוסדות שקבעו את הנורמות החברתיות. זה, אחרי הכול, מאפיין מוכר של המערב בכלל.

מה שמחזיר אותנו אל "מצוקת האנגלוס". הבעיה שלנו הייתה חברתית לחלוטין.

אמרו לנו שהסטודנטים הישראלים לא ערכו מסיבות. זה היה שקר מגוחך. כי האמת הייתה שהם דווקא חגגו, אבל אותנו לא הזמינו. אלא אם כן, הייתה מאחורי ההזמנה כוונה רומנטית.

התרגלנו לבקשות עזרה שלהם בתרגום חומרי לימוד מאנגלית לעברית, או בניסוח מועמדויות למשרות בחו"ל. לא הייתה לנו שום בעיה לסייע. אבל ידידות עם צבר ישראלי, שלא לדבר על חברות, הייתה קשה במיוחד להשגה. וכשהיא כבר נוצרה, ההרגשה הייתה של קבלה למועדון נחשק.

כעבור 20 שנה בארץ סיפרתי על כך לאחת מחברותיי הקרובות, ישראלית מבטן ומלידה. התברר שהיא למדה באותה האוניברסיטה ובאותה תקופה. בשיחה כנה חברתי הודתה שהייתה מתעלמת מקיומי, אילו היתה נתקלת בי אז.

"אמריקנית", היא אמרה, מבלי לפרט.

כיום בישראל, מזרחים רבים, במיוחד אלה המזוהים עם הימין, עדיין חווים את עוקץ ההתנשאות באקדמיה ובמקומות העבודה. כשמכנים אותך "בבון", קשה שלא לחוש כך.

הסנוביות כלפי האנגלוס מתבטאת באופן אחר. היחס שמועבר אלינו, גם אחרי 50 שנה בארץ, הוא כאילו היה משהו פתטי בעזיבתנו את נאות הדשא בארצות המערב והחלפתם בחיים במדבר הציוני. כאילו עצם המעשה של עלייה לישראל מארצות רווחה, הוא צעד טיפשי, או נאיבי, או גם וגם. זה השדר.

גשר דו כיווני

הגישה הזאת, משני צדדיה, ניכרת גם בתקשורת. כשעיתונים בארץ החלו לפרסם מהדורות באנגלית, הכותבים והעורכים שלהן לא זכו ליחס רציני מצד עמיתיהם במהדורות העבריות – אף שאנגלית, בניגוד לעברית, היא שפה שנקראה בכל רחבי העולם.

דוברי אנגלית, בפרט כאלה שלא נפטרו מהמבטא, לא יוזמנו לאולפנים, לא ירואיינו בתכניות הנחשקות, ובוודאי שלא ישובצו ככתבים. ההתנשאות הזו אגב נכונה גם לעולים בעלי שפות אחרות. לא משנה כמה שנים אנחנו בישראל, מה עשינו בחיים, מה למדנו ואפילו כמה הצלחנו בתוך הארץ או מחוצה לה – ההתנשאות הצברית על בעלי מבטא, עודנה כאן כדי להישאר.

כנגד האפליה השקטה הזו, "JNS ישראל" יעשה את הדרך ההפוכה. זוהי הפעם הראשונה שגוף תקשורת אמריקני פותח שלוחה בעברית. ככזה הוא יהווה גשר דו כיווני בין העולים באשר הם, עם מבטא או בלעדיו, לבין הסברס. עבורנו, האנגלוס במערכת, זהו רגע מאושר ואות כבוד.

אולם, מבט מעמיק אל תוך המציאות בשטח מגלה תמונה הפוכה לחלוטין: המשבר החריף בגיל הרך אינו גזירת גורל או תוצאה של "הזנחה", אלא כרוניקה של כשל שוק מתוכנן היטב שנולד ממעורבות יתר ממשלתית ומחנק ביורוקרטי.

כדי להבין כיצד הגענו למצב שבו המשפחה הבורגנית, העובדת והיצרנית בישראל משלמת "משכנתה שנייה" עבור חינוך לפעוטות, יש לנתח את שורשי הבעיה המבנית. אלה הם חוק הפיקוח על מעונות יום ושיטת התקצוב הריכוזית.

בשנים האחרונות, תחת אצטלה של "הגנה על הילדים", הטילה מדינת ישראל רשת דרקונית של תקנות ודרישות רישוי על הגנים הפרטיים והמשפחתונים. חוק הפיקוח על מעונות יום (2018) והעברת האחריות למשרד החינוך (2021), העבירו את שוק הגיל הרך מפעילות חופשית לרגולציה חונקת. השינוי אילץ גנים פרטיים לעמוד בדרישות סותרות של חמש רשויות שונות: משרד החינוך, משרד העבודה, פיקוד העורף, כיבוי אש ומשרד הבריאות. לכל אחד מגופים אלו דרישות אחרות, אגרות תשלום מכבידות וסחבת פקידותית שנמשכת חודשים ארוכים.

התוצאה הכלכלית הייתה בלתי נמנעת: חוקי הפיקוח והדרישות הסטטוטוריות הנוקשות (כמו תקני מטרים רבועים מחמירים לכל תינוק ודרישות הנדסיות מורכבות לשימוש חורג בנכסים), יצרו חסמי כניסה אדירים לשוק. גנים פרטיים ומשפחתונים רבים, שלא יכלו לעמוד בנטל הבירוקרטי והכספי, פשוט סגרו את שעריהם. היצע המסגרות הצטמצם בצורה חדה, ובהתאם לחוקי הכלכלה הבסיסיים ביותר – כאשר ההיצע קטן והביקוש קשיח, המחירים להורים זינקו לגבהים מטורפים.

המדינה, בניסיונה "לתקן" את המצב באמצעות הגברת הרגולציה, חנקה את היזמות הפרטית והרסה את השוק הדינמי שהתקיים קודם לכן.

סבסוד הצרכן במקום סבסוד המנגנון

כשל מבני עמוק נוסף טמון בשיטת התקצוב הנוכחית של המעונות המפוקחים (נעמ"ת, ויצו וכדומה). המודל הקיים בישראל מבוסס על סבסוד היצרן (המוסד) ולא על סבסוד הצרכן (ההורה). המדינה מעבירה מיליארדי שקלים לארגונים גדולים ומסורבלים כדי שיפעילו מעונות, מה שמייצר מונופולים אזוריים, חוסר יעילות כרוני, ואפס תמריץ להתייעלות או לשיפור השירות.

ההורים נותרים שבויים של מערכת ריכוזית: הם נאלצים להמתין ברשימות המתנה ארוכות, לעמוד בקריטריונים ביורוקרטיים נוקשים של "דרגות סבסוד", ולשלוח את ילדיהם למסגרות שלא פעם סובלות ממחסור חמור בכוח אדם ומתנאים ירודים, רק בגלל שהן המסגרות היחידות המסובסדות.

התיקון למשבר הגיל הרך לא יימצא בתוספת פקידים או בהקמת "רשות ממשלתית מיוחדת לגיל הרך". במקום זאת, הפתרון נמצא באימוץ עקרונות של חירות כלכלית ושוק חופשי:

1. מעבר לשיטת השוברים (ואוצ'רים): יש להפסיק לאלתר את התקצוב הישיר של הארגונים והמעונות. הכסף הציבורי צריך ללכת עם הילד. המדינה תעניק להורים העובדים שובר חינוך חודשי (ואוצ'ר), והם יהיו חופשיים לפדות אותו בכל מסגרת שיבחרו: מעון ציבורי, משפחתון קהילתי או גן פרטי. מודל זה יעביר את כוח המיקוח לפוליטיקה של הצרכן, יאלץ את הגנים להתחרות על ליבם של ההורים, וישפר את איכות הטיפול תוך הורדת המחירים באמצעות תחרות חופשית.
   
2. דה-רגולציה מסיבית (חיתוך הסרטים האדומים): יש לפשט בצורה דרסטית את הליכי הרישוי. משפחתונים קטנים (עד 7 ילדים) הפועלים בדירות מגורים צריכים לקבל פטור אוטומטי מחובת רישוי עסקים והליכי "שימוש חורג" מתישים. על המדינה להחיל עיקרון של "Strictly Safety" – הגשת הצהרה דיגיטלית שנתית של מנהלת הגן על עמידה בתנאי בטיחות ומוגנות בסיסיים ומצלמות, ללא צורך במסע ייסורים פקידותי.
   
3. הכרה בהוצאות חינוך לצורכי מס: מנקודת מבט שמרנית, התא המשפחתי הוא אבן היסוד של החברה, והורים עובדים ויצרניים הם המנוע הכלכלי של המדינה. הכרה מלאה בהוצאות המעונות, הגנים והמטפלות כהוצאה מוכרת לצורכי מס, לצד הענקת נקודות זיכוי מוגדלות בשלוש השנים הראשונות, תשאיר אלפי שקלים בחודש נטו בידיהן של המשפחות. זהו צעד של צדק כלכלי המעודד תעסוקה ומפחית את יוקר המחיה באופן מיידי, ללא יצירת מנגנונים ממשלתיים חדשים.

משבר הגיל הרך הוא דוגמה קלאסית לדרך שבה הנדסה חברתית ורגולציית יתר פוגעות דווקא באלו שהן מתיימרות להציל. הגיעה העת להחזיר את המשילות והכוח הכלכלי למקום אליו הם שייכים – לידיהם של ההורים הצעירים.

פורסם במקור באתר מידה.

"בשמחה רבה אנחנו מוכנים, שמחים להקריב את חמש השעות האלה, אין שאלה בכלל", הוא אומר בשיחת טלפון. "זה חמש שעות כל כיוון, עשר סך הכול. אבל זה חשוב לנו מספיק כדי לבוא ולעשות את זה".

הבעיה היא שגם אם צבי ייסע, לא תחכה לו קלפי. הנציגות הישראלית הקרובה לממפיס נמצאת באטלנטה שבמדינת ג'ורג'יה, אבל צבי אינו רשאי להצביע משום שאינו עובד מדינה. הוא אמנם נמצא בשליחות שקשורה לסוכנות היהודית, אבל לא נחשב לשליח מטעם המדינה, "בגלל כל מיני בעיות טכניות", כלשונו. לכן מבחינת חוק הבחירות, הוא פשוט אינו קיים.

חשוב להדגיש שצבי ורעייתו לא השתקעו בארה"ב ואין להם שום כוונה כזו. בדיוק להפך, הם משמשים כשליחים עבור מדינת ישראל, אליה ישובו לכל היותר בעוד שנתיים. ואולם המדינה ששלחה אותם, בניגוד להרבה מאוד דמוקרטיות מתקדמות, שוללת מהם את הזכות היסודית ביותר של שלשול פתק בקלפי.

מה הסיפור?

צבי ואשתו הם לא היחידים, כמובן. בכל רגע נתון ישנם אלפים רבים של ישראלים שמסיבות כאלה ואחרות נמצאים מחוץ לגבולות המדינה ביום הבחירות. הם לא עזבו את הארץ ואינם יורדים. אדרבה, בחלק גדול מהמקרים הם אפילו נמצאים במדינה זרה בתפקיד.

אלה יכולים להיות שליחים שאינם דיפלומטים, אקדמאים שמשלימים תואר או מלמדים בחו"ל לזמן מוגבל, עובדי תעשיית ההייטק, ואפילו חיילות וחיילים משוחררים שיצאו לטיול אחרי צבא. כולם אזרחים נאמנים שקשרו את גורלם עם ישראל. אף על פי כן, חוק הבחירות הארכאי לא מאפשר להם להשפיע על גורלה.

בעבר הרחוק, כאשר אדם היה צריך לבחור היכן להשתקע, היה היגיון במניעת הצבעה ממי שעזבו את הארץ. אך כיום, כאשר המונים חיים בישראל ועובדים בחו"ל, או שוהים לסירוגין כאן ושם, החוק לא התאים את עצמו למצב.

הבעייתיות מתחילה בחוק, שרוב הישראלים מכירים. אדם מצביע רק פיזית ורק בקלפי שבה הוא רשום ביום הבחירות. אין הצבעה בדואר, הצבעה באמצעות מיופה כוח או הצבעה מקוונת.

לכלל הזה יש חריג ממשי אחד והם עובדי מדינה ושליחים של ארבעה מוסדות לאומיים: הסוכנות היהודית, ההסתדרות הציונית, קק"ל וקרן היסוד. הם ובני משפחותיהם, "רשאי(ם) להצביע בקלפי מיוחדת שתוצב בנציגות דיפלומטית או קונסולרית של ישראל".

מספר שבועות לפני יום הבוחר, בעלי זכות אלה מצביעים בקלפיות המוצבות בשגרירויות ובקונסוליות הישראליות ברחבי העולם. בבחירות 2015 למשל, שירת ההסדר הזה כ-6,250 איש ב-98 נציגויות.

בנוסף, החוק קובע כי "ימאים ונוסעים בכלי שיט שוועדת הבחירות המרכזית קבעה שתיערך בהם הצבעה", רשאים להצביע בחו"ל. אולם בפועל סעיף זה איננו ממומש, מכיוון שאין עוד ימאים ישראליים המשייטים להם באוקיינוסים. זהו ביטוי נוסף לחוסר הרלוונטיות של חוק הבחירות.

במכוני המחקר סבורים שמצב הדברים מעלה תהיות קשות. המדינה משקיעה משאבים כדי לאפשר לאסירים ולעצירים להצביע. לעומתם, המדינה לא נוקטת צעדים דומים עבור אזרחים שומרי חוק, שיצאו למשל לשנתיים של לימודי דוקטורט או שליחות עסקית. "זכות הבחירה של אותם ישראלים למעשה נשללת", אומרים במכון הישראלי לדמוקרטיה.

החוק גם לא בודק היכן נמצא מרכז חייו של המצביע, אלא רק אם שמו מופיע בפנקס הבוחרים. וכך, יורד שמתגורר בחו"ל עשרות שנים, שלא עבר פה את המלחמות ושלא משלם מיסים, יכול לנחות בישראל ביום הבחירות ולהצביע. מנגד, לוחמת אחרי שחרור שיצאה לטיול התרעננות, לא תוכל. זה הגיוני?!

גם השופטים תוהים

שניים משופטי בית המשפט העליון, בשבתם כיושבי ראשי ועדת הבחירות המרכזית, הצביעו על הבעייתיות. השופט אליקים רובינשטיין כתב לאחר הבחירות לכנסת ה-19 כי ישנה עמימות בהגדרות של החוק לגבי השאלה מי זכאי להצביע בחו"ל. למשל, מי שעובד בנציגות ישראלית בחו"ל, אך לא גויס בארץ אלא מחוצה לה, אינו יכול להצביע.

במקרים של ספק הנוגע לישראלים ששימשו כשליחים, רובינשטיין הלך לקולא. "ככל שהדברים לא היו ברורים והייתה גבוליות, הכרעתי לטובת מימושה של זכות הבחירה נוכח נעלותה", הוא כותב. הנימוק היה כי "מדובר במימוש זכות ולא בקבלת טובת הנאה".

עם זאת, במקרה של עובדים הפועלים מטעם הסוכנות היהודית, אך מעסיקתם בפועל היא קהילה יהודית מקומית, "לא ניתן היה לסייע", כלשונו. עשור מאוחר יותר הצביע על הבעייתיות השופט יצחק עמית, בסיכום הבחירות שערך לכנסת הנוכחית. גם הוא המליץ על תיקוני חקיקה.

מה קורה בעולם?

בעוד ישראל שוללת מאזרחיה בחו"ל את זכות ההצבעה, בדמוקרטיות אחרות שואלים איך ללכת לקראת האזרחים כדי לאפשר להם להצביע.

מסקירה של המכון הישראלי לדמוקרטיה עולה שקיימות חמש שיטות הצבעה בחו"ל: התייצבות אישית בנציגות, הצבעה באמצעות מיופה כוח, הצבעה בדואר או בפקס והצבעה מקוונת. מדינות רבות מציעות שתיים ואף שלוש חלופות במקביל.

אם החוק ישונה ויאמץ את אחת השיטות הנ"ל, על הכנסת להכריע בסוגיה רגישה מאוד – מידת הזיקה של האזרח שעזב למדינה. כלומר, כיום מי שכבר מנותק לגמרי מישראל אך הפרוטה מצויה בכיסו, יכול לקנות כרטיס טיסה, לנחות בארץ ולהצביע. לעומתו, אזרח שנמצא בחו"ל רק באופן זמני, ושחייו קשורים לישראל אך אין לו את התקציב לטוס ארצה ליום אחד, מודר מההליך הדמוקרטי. זה לא מצב הגיוני, ומדינות אחרות נתנו עליו את דעתן.

גרמניה שוללת את זכות ההצבעה לאחר 25 שנות מגורים מחוץ לאיחוד האירופי. ניו זילנד מתנה אותה בביקור במדינה בשלוש השנים שקדמו לבחירות. בריטניה, נורבגיה ובלגיה אינן מציבות מגבלת שנים.

לדיון נלווית מחלוקת ערכית עמוקה. המתנגדים טוענים כי מי שלא יישא בהשלכות להכרעות קיומיות בנושאי ביטחון וגיוס, לא יכול להיות שותף להן. זאת לצד אזהרות כי המהלך יעניק לגיטימציה לירידה מהארץ, יפגע בלכידות הקהילה הפוליטית, ויוביל ל"מדרון חלקלק" של הרחבת ההצבעה. בנוסף, המציאות שבה אזרחות מוענקת בקלות לרבים מתוקף חוק השבות, מעלה חשש מניצול זכות ההצבעה לרעה.

מנגד, התומכים בשינוי מצביעים כאמור על אבסורד עמוק במצב הקיים. אך בנסיבות האלה, גם הגופים שתומכים בלאפשר הצבעה לשוהים בחו"ל, חיפשו הגדרה שתראה על קשר אמיתי ונוכחי למדינה. כך למשל, המכון למדיניות העם היהודי המליץ ב-2012 להעניק את הזכות רק עד השנה הרביעית לאחר העזיבה, ורק למי שיחתום בנציגות על כוונתו לשוב לארץ.

המכון הישראלי לדמוקרטיה המליץ ב-2016 על תקרה נוקשה יותר, הכוללת תנאים מצטברים: זכות הצבעה לכל היותר שלוש שנים לאחר העזיבה, שהות בישראל 90 ימים רצופים במהלכן, או 183 ימים במצטבר בשנה, ורישום מוקדם ותצהיר על כוונה לשוב בארץ.

מריבות הח"כים

הראשון ליזום חקיקה שתשנה את המצב היה בכיר הליכוד המנוח, משה ארנס. עוד בתחילת המילניום, הוא הגיש בכנסת ה-15 הצעה לאפשר הצבעה לשוהים בחו"ל שיש להם דרכון ישראלי בתוקף לפחות עשר שנים. כמו כן, הציע ארנס להכין עבורם פנקס בוחרים מיוחד. ההצעה נדונה בוועדת החוקה, אך לא הגיעה לקריאה ראשונה.

יו"ר שינוי דאז, טומי לפיד, התנגד והסביר שכציוני ליברלי אינו יכול לתמוך. הוא גם חשש שעסקני מפלגות "יפשטו על ריכוזי הישראלים בארה"ב כדי לקיים שם תעמולת בחירות, על חשבון משלם המיסים".

ב-2009 נכנס הנושא להסכם הקואליציוני של הממשלה ה-32. נאמר בו כי הממשלה תגבש הצעת חוק, וזו תוצג תוך חצי שנה. הדבר לא קרה.

גם ב-2015 נכנס סעיף דומה להסכמים הקואליציוניים של הממשלה ה-34. "הממשלה תגבש הצעת חוק ממשלתית, אשר תאפשר הצבעה של ישראלים השוהים בחו"ל ביום הבחירות לכנסת, בתנאים ובתבחינים שיוסכמו על דעת כל הסיעות החברות בקואליציה", נכתב. הפעם הוקצבה שנה לחקיקה.

נתניהו מינה את השר יריב לוין לטפל בנושא. "הכוונה היא לא לאפשר זכות הצבעה גורפת לכל היורדים באשר הם, אלא לישראלים השוהים בחו"ל מספר קצוב של שנים לצורכי לימודים או עבודה... ההצעה שלי ושל נחמן שי דיברה על מי שנמצא בחו"ל עד חמש שנים", הסביר לוין.

ואכן, באוגוסט 2016 תשעה ח"כים מכל קצוות הבית הציעו מבחן זיקה פשוט. בחו"ל יוכל להצביע "בוחר הרשום בפנקס הבוחרים ובלבד שהצביע בישראל בבחירות שקדמו לכך", נאמר בהצעתם. כלומר, די בכך שהאזרח הצביע בבחירות הקודמות בארץ, כדי שיוכל לשוב ולממש את זכותו בחו"ל.

באוקטובר 2016 הונחה הצעה אחרת, משותפת גם היא לח"כים מהקואליציה ומהאופוזיציה. חברי הכנסת דוד ביטן (הליכוד) ונחמן שי (המחנה הציוני) דרשו שלושה תנאים מצטברים: שהייה של הבוחר לפחות 210 ימים בישראל בכל אחת משבע השנים שקדמו לבחירות; שהייה של לפחות 270 ימים בישראל בכל אחת מחמש השנים שקדמו ליום הבחירות, והודעה על כוונתו להצביע לפחות 80 יום לפני יום הבחירות.

ובכל זאת, אף שבשני צידי המתרס הפוליטי הכירו בצורך לאפשר הצבעה בחו"ל, ולמרות שהצעות החוק הונחו פעם אחר פעם על שולחן הכנסת, הן מעולם לא זכו לאישור. למה?

"ועדת הבחירות המרכזית הבהירה לי כי יש לה קושי עצום להציב עשרות קלפיות ברחבי העולם, לאבטח אותן, לתזמן את הגעתן לארץ יחד עם הקלפיות פה", נזכר השר לשעבר, נחמן שי, שהיה בין מציעי החוק ב-2016.

במכון הישראלי לדמוקרטיה מסכימים ומסבירים כי ההצבעה הנעשית כיום בנציגויות משרתת אלפי מצביעים. אם תאושרנה אחת מהצעות החוק, ההנחה היא שיהיו כ-100 אלף ישראל שיעמדו בקריטריונים. הדבר יחייב היערכות בסדר גודל שונה בתכלית. ישנן שאלות נוספות אודות הפיקוח על תעמולת הבחירות והמימון שלה מחוץ לגבולות המדינה.

אך בצד ההסתייגויות הלוגיסטיות האלה, יש לזכור כי ניתן לאמץ שיטות של מדינות אחרות, כגון הצבעה בדואר או באופן דיגיטלי. ובכל מקרה, דמוקרטיה עולה כסף.

על כל פנים, היו סיבות נוספות, פוליטיות, לכך שהחוקים המתבקשים הללו הוכשלו. השר זאב אלקין (ליכוד), ששימש כמתאם בין הממשלה לכנסת, מספר כי "יהדות התורה וש"ס התנגדו בזמנו, כי חשבו שזה טוב לישראל ביתנו". גרסה אחרת אומרת כי ש"ס התנגדה לשינוי מחשש ששיעור מצביעיה בקרב השוהים מחוץ לישראל נמוך.

זו לא הייתה החשבונאות הפוליטית היחידה. שלי יחימוביץ' (העבודה) טענה שליברמן (ישראל ביתנו) מנסה באמצעות החוק להגדיל את כוחו הפוליטי, על ידי דוברי רוסית רבים שקיבלו אזרחות ועזבו את ישראל. ציפי לבני אמרה שמטרת החוקים היא "לסדר את תוצאות הבחירות הבאות". ולקינוח, זהבה גלאון האשימה שהמטרה האמיתית היא לצמצם את משקל הקולות הערביים.

בעוד הפוליטיקאים בטוחים שהצבעת ישראלים בחו"ל תעזור ליריביהם, במכון למדינות העם היהודי (JPPI) אומרים כי אין בנמצא שום מחקר או סקר המנבאים כיצד תצביע קבוצה זו. מה גם שמדובר בקבוצת אוכלוסייה שהרכבה משתנה כל העת. לא קיים מידע גם על דפוס ההצבעה הצפוי בשנים הראשונות לעזיבתם, שהן ממילא חלון הזמן היחיד שעליו מדברות הצעות החוק.

בחזרה לממפיס

השורה התחתונה מותירה את צבי מממפיס באותו מקום. "חשוב לי מאוד מאוד להצביע, לי ולאחרים גם כן. יצאנו לפה בשליחות עם אידיאלים למען עם ישראל, למען המדינה, למען הארץ... לא הלכנו סתם, אלא מתוך אמונה בארץ ובמדינה. לכן הזכות להצביע היא באמת מאוד משמעותית. מי יהיה ראש הממשלה ומי בכנסת, משמעותי לנו", הוא אומר. צבי מגלה כי "יש פה שכן שטס להצביע, כי יש לו מספיק תקציב לזה. לי אין".

זוהי תמצית הבעיה. פושעים ועשירים יכולים להצביע. צבי, ועוד אלפי ישראלים טובים אחרים, לא.

זו לא הפעם הראשונה שנתן שרנסקי זוכה לכבוד ממלכתי באוקראינה. גם בשנת 2022 הוא קיבל עיטור דומה מהנשיא זלנסקי עבור התמיכה שלו באוקראינה בזירה הבינלאומית.

במהלך ביקורו באוקראינה, שרנסקי שוחח עם צוות מרכז ההנצחה ואמר כי "מתבצעת עבודה רבה בארכיונים, אפילו במהלך המלחמה. אלפי שמות כבר שוחזרו – תחת הפגזות בלתי פוסקות", כך לפי דוברות המרכז. "המלחמה של אוקראינה נגד התוקפנות הרוסית והמלחמה של ישראל נגד ארגוני הטרור הן שונות, אבל אנחנו נלחמים נגד אותו ציר רשע. אוקראינה וישראל נלחמות למען עתידו של העולם החופשי כולו", הוסיף.

שרנסקי, לשעבר אסיר ציון בעל שם עולמי, סגן ראש ממשלת ישראל ומדינאי ותיק, משמש גם כיו"ר המכון לחקר אנטישמיות גלובלית ומדיניות (ISGAP). שרנסקי נולד ב-1948 בדונייצק שבמזרח אוקראינה, כשב-2014 השתלטו על העיר בדלנים פרו-רוסים. מאסרו בברית המועצות ב-1977, עקב פעילות ציונית, הפך לסמל עבור פעילי זכויות אדם שהתאגדו ברחבי העולם למען שחרורו. ב-1986 שוחרר לחופשי.

מרכז ההנצחה באבי יאר הוקם בשנת 2016 בקייב כמוזיאון לשימור זכר השואה. פרויקט "השמות" של המרכז הוביל לזיהוי אלפי קורבנות שגורלם היה בלתי ידוע עד אז.

באבי יאר הוא עמק בפאתי קייב, שבו כוחות גרמניים ומשטרת העזר האוקראינית רצחו לפחות 33,000 יהודים ב-29 וב-30 בספטמבר 1941, באחד מאירועי הטבח הגדולים ביותר בשואה.

אין מדובר במתנת חינם. כפי שהדגים הזעם האמריקני לאחר הפעולה הבודדה של ישראל נגד חמאס בספטמבר 2025 בדוחא, הבסיס היה ועודנו בלב מערכת יחסים שסנדלה את חופש הפעולה של ישראל בנסיכות העשירה והמשפיעה.

גם כאשר במלחמה מול איראן האמריקנים נדרשו לפנות ממנו כוחות, הבסיס עדיין מילא מרכיב מרכזי במערך שלהם – עניין שהמחיש כמה דוחא חשובה במערך השיקולים של ארה"ב בהתנהלותה מול איראן.

קטאר הפנימה את החיוניות של המתקן הצבאי האמריקני בשטחה, ופעלה במקביל לקידום מהלך דומה מול כוחות נאט"ו. הפעם הקשר נשען על המעורבות של טורקיה בנאט"ו. כזכור, צבאו של ארדואן הוא השני בגודלו בברית הצפון אטלנטית, אחרי זה של ארה"ב.

כך, עוד בשנת 2004 קטאר הצטרפה ל"יוזמת שיתוף הפעולה של איסטנבול" – מסגרת של נאט"ו שנועדה לחזק את שיתוף הפעולה הביטחוני עם מדינות המזרח התיכון. בשנת 2016 נאט"ו קיבלה את בקשתה של קטאר למנות את שגרירותה בבלגיה כמשלחתה הרשמית לנאט"ו. בשנת 2018 קטאר חתמה על הסכם ביטחון אישי עם נאט"ו בבריסל, כדי להקים מסגרת רשמית לשיתוף מידע מסווג ולחיזוק אימונים משותפים.

לאחר שקשר זה בוסס, קטאר פנתה לטפח את רעיון הבסיס בתהליך הדרגתי ועקבי.

בינואר 2025 התקיימו פגישות בין בכירים קטאריים לנציגי נאט"ו ונדונה האפשרות להקמת מרכז אימונים משותף בשטחה. באוגוסט 2025 השתתף חיל האוויר הקטארי בתרגיל נאט"ו "עיט אנטלי" בטורקיה. בנובמבר 2025, נפגש מפקד כוחות המשטרה הצבאית הקטארית עם סגן המפקד העליון של נאט"ו, והעניק לו עיטור מטעם הכוחות הקטאריים. בדצמבר 2025 פורסם קיומו של קורס להכשרת קצינים קטאריים, הכולל הכשרה על נהלים ומדיניות של נאט"ו.

הלאה, באפריל 2026 הגיעה משלחת קטארית למטה נאט"ו בבריסל לדיון על שיתופי פעולה בנושאי איומים כימיים, ביולוגיים, קרינה וגרעין, על רקע חששות מנשורת גרעינית. באותו חודש השתתפה משלחת של כוח הביטחון הפנים הקטארי בתוכנית הכשרה באירלנד שמטרתה הסמכה על פי תקני נאט"ו.

ביולי 2026 התרחשו מספר התפתחויות משמעותיות. ב-7 בחודש השתתפה קטאר בישיבה בדרג שרים בנושא "יוזמת איסטנבול לשיתוף פעולה" עם מדינות נאט"ו, שהתקיימה בשולי פסגת הברית באנקרה, טורקיה. בראש המשלחת עמד שר המדינה במשרד החוץ, ד"ר מוחמד בן עבד אל-עזיז אל-ח'ליפי. נמסר על התקדמות לקראת השלמת הקמת מרכז אזורי "למבצעי תמיכה בשלום" בקטאר, תחת חסות נאט"ו, ועל הסכמה לתוכנית שותפות. הפגישה באנקרה ומעורבות טורקיה תוארו כחלק ממגמה רחבה יותר, כאשר השלב הסופי של הקמת המרכז האזורי מתקרב.

בהמשך, השתתפה המשלחת הקטארית לאיחוד האירופי ולנאט"ו בחגיגות יום העצמאות הבלגי, כהדגמה לשיטת העבודה הקטארית, המסייעת לקדם אירוח מרכז ההכשרה של נאט"ו בשטחה. הצעד האחרון היה ב-23 ביולי, אז נפגש ראש מטה הכוחות המזוינים של קטאר עם משלחת בראשות הנציג המיוחד של מזכ"ל נאט"ו לשכנות הדרומיות, כהדגמה לאופן שבו קטאר משתמשת בשיח "הדרום הגלובלי" כדי לבסס את עצמה כמרכז נאט"ו חדש בדוחא.

ההצבה המתוכננת של בסיס נאט"ו הייתה מפתיעה, במיוחד לאחר שבמלחמה עם איראן התגלתה הרגישות המבצעית של הבסיס האמריקני, שהיה נתון לאיומים מתמידים מצד טהרן. הקמתו על אף עובדה זו, המחישה את חוכמת התהליך העקבי של קטאר. במסגרתו, קשרים שטופחו לפני המלחמה נותרו איתנים במהלכה ולאחריה, על אף השינויים הגיאו-פוליטיים.

זוהי דוגמה נוספת כיצד המינוף הקטארי בפורומים בינלאומיים הרסני לישראל, הן בדרג צבאי והן בדרג דיפלומטי. קשר קטארי-טורקי זה, בדמות בסיס נאט"ו על אדמת דוחא, הוא בבחינת איום גיאו-פוליטי ארוך טווח.

אך סוכות ומי שתומכים בו מחמיצים כנראה היבטים משמעותיים אחרים, חמורים מאוד, העולים ממעשהו. ראשית, כמובן, חבר כנסת איננו קבלן הריסה. מתוקף תפקידו הוא יכול לפנות לרשויות, לעורר רעש ציבורי ואפילו לעמוד ולהצטלם ליד אנדרטת הטרור ולדרוש את הריסתה. מאידך, הפעולה עצמה אינה בסמכותו.

ובכל זאת, הח"כ הנכבד, הגיע לכפר תוך רמיית הצבא וכאשר פטיש ההרס כבר נמצא במכונית שקיבל ממדינת ישראל. בראיונות לתקשורת טען לאחר האירוע ש"עבר בכפר". זו כמובן אינה אמת. המעשה היה מתוכנן, ויעידו על כך הסרטונים המופקים היטב שצילמו עוזריו. 

התנהגות שכזו מתאימה לבריוני רחוב, לא לחבר כנסת. ועדיין, זו לא הפעם הראשונה שסוכות זורע אלימות ואנרכיה. הח"כ מ"הציונות הדתית", התפרץ בפראות לבסיס שדה תימן, שבר מנעול של בית ספר ערבי אחד, והתפרע באחר. רצף המעשים הזה מעלה אגב תהיות על בריאותו הנפשית של הפרלמנטר בן ה-36.

על כל פנים, מה שכמובן חמור הרבה יותר הם הנזקים שמעשיו מחוללים לעם היהודי ולמדינת ישראל.

מעת לעת סוכות משמיע סוג של התנגדות לאלימות יהודים ביהודה ושומרון. ואולם, מעשה אחד שווה יותר מאלף גינויים. כל בן נוער שחי בגבעות קולט את המסר העולה ממעשיו: צא להתפרע.

ככה לא בונים הרתעה

כבר בנקודה הזו ישאלו את עצמם התומכים של סוכות, האם היו בעצמם נוהגים כמוהו? האם היו מחנכים את ילדיהם לנהוג כך? האם ראוי לדעתם שכך יפעל איש ציבור ישראלי?

יש הסבורים שבמעשיו סוכות משיב לישראל את ההרתעה. ובכן, זו טענה מופרכת. ישראל היא אחת מדינות הקשוחות ביותר בעולם, אם לא הקשוחה ביותר. אנחנו מטילים את חיתתנו על כל המזרח התיכון, ואפילו מעבר לו. עד כדי כך שבמרחב המזרח תיכוני יש חשש אמיתי שנצא למסע כיבושים של ארץ ישראל הגדולה. כן, עד הפרת והחידקל. 

על הפחד הזה שמעתי לפני כשנה מבכיר אזרי. היה זה כמה שעות לאחר שחיל האוויר שיגר טיל לשטחה הריבוני של קטאר – המדינה שאיש בעולם לא מעז אפילו למתוח עליה ביקורת. 

ישראל, בניגוד לרפיסות העולמית, היא המדינה היחידה שאיראן לא העזה לתקוף מאז סיום מבצע "זעם אפי". בשעה שגרמניה, רומניה, בולגריה, פולין ומדינות אחרות מבליגות על התקפות רחפני נפץ בשטחן – ישראל מגיבה באגרסיביות לכך התגרות, גם אם היא רחוקה. חוץ מישראל, מי ממדינות העולם הפציצה לאחרונה שדה תעופה של מדינה שכנה במרחק 700 ק"מ, רק כי מדינה שלישית התכוונה להציב בה מערכות כאלה ואחרות?

התשובה היא, אף אחת.

אנחנו בישראל זועמים בצדק על החולשה שמפגין טראמפ מול איראן. שלא לדבר על מדינות המפרץ, שחטפו בלי סוף אש ממשמרות המהפכה, ולא ממש הגיבו. כך שכאשר זה המצב, איך בכלל אפשר לומר שישראל חלשה?! זו הרי טענה שלא מחזיקה מים. 

אבל אפילו אם נניח שהיה קמצוץ אמת בטענה שישראל רופסת – האם התפרעות ביזארית של חבר כנסת ישראלי, שאפילו לא הצליח לשבור את המיצג הטרוריסטי, היא המעשה שיפחיד את אויבינו?! האם זה מה שירתיע מישהו מלחולל פיגוע טרור?! מה השטויות האלה?!

אחרי שאמרנו את כל זה, ישנו היבט נוסף והוא גם החמור יותר. בהתפרעות התורנית והחולנית שלו, ח"כ סוכות מחלל את שם ישראל בעולם. הוא מוציא לעם היהודי – שהעניק לעולם את התנ"ך, את א-לוהים ואת המוסר – שם של עם מופרע ואלים.

התומכים מתייאשים

לזוועה המוסרית הזו יש השלכות קשות. סוכות בראש ובראשונה מכרסם את מוקדי התמיכה האחרונים שנותרו לישראל בארה"ב. חברינו הטובים ביותר שם – כולל התומכים המושבעים של ההתיישבות ביו"ש כמו השגריר מייק האקבי – סופקים כפיים בייאוש, כשהם רואים מעשים כמו אלה של סוכות. כך גם מקבילו בוושינגטון, השגריר הישראלי, ד"ר יחיאל לייטר, איש ההתיישבות ביו"ש כל חייו.

לייטר יודע שהאקבי ודומיו אוהבים את ישראל ואת המתיישבים בכל לב. הם תמכו בנו ברגעים ובעימותים הקשים ביותר, ומעולם לא נכנעו לדה-לגיטימציה שעשו להם משמאל. אך כעת, כשישראלים נוקטים פעולות טרור, ועוד מקבלים רוח גבית מחבר כנסת, נגמרות להם המילים. אלה לא היהודים שעליהם למדו בתנ"ך. זו לא הדרך שהם רוצים או יכולים להגן עליה. 

מה עונים על כך סוכות ותומכיו? "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב". או בעברית מודרנית, "לא צריך טובות – נסתדר לבד". ובכן, הנה עדכון. יש בעיה עם הגישה היהירה הזו. אף מדינה בעולם לא יכולה להסתדר לבד. בטח שלא ישראל.

"להסתדר לבד", פירושו טוּבּוֹת טנקים ריקות מפגזים ופצצות שלא מגיעות לחיל האוויר, כפי שכבר קרה במהלך המלחמה. "להסתדר לבד", משמעו שהקונגרס או הממשל עוצרים משלוחי נשק שישראל קנתה מכספה, שלא לדבר על כספי הסיוע. "להסתדר לבד", אומר שחשבונות הבנק וכרטיסי האשראי של אלפי ישראלים יינעלו – תשאלו את רעות בן חיים מתנועת "צו 9" האם אפשר לחיות כך (כשבמקרה שלה לא הייתה שום הצדקה לענישה).

התהום שבדרך

אלה רק מקצת הדוגמאות של הסנקציות הממתינות לישראל מאחורי הדלת, כל עוד נמשכת ההשתוללות של סוכות ודומיו. כפי שניתן להבין, מעשיו פוגעים באינטרסים היסודיים ביותר של מדינת ישראל. כלומר, פרצי האלימות שלו לא רק מסוכנים למפלגתו ולגוש נתניהו, אלא לעם ישראל כולו.

מכל הסיבות האלה, צבי סוכות מסוכן לישראל.

בעולם שפוי מפלגתו הייתה צריכה להוקיע אותו. ראש הממשלה היה חייב להודיע שלא יישען על האצבע שלו. מנהיגי הציבור הימני היו מוכרחים להבהיר שתהום פעורה בינו וביניהם. מכולם יחד ומכל אחד לחוד, מצופה לומר בקול גדול שהם לא יתנו לצבי סוכות לקחת אות כולנו לתהום האלימה שלו.