בישראל תמיד היה עונש אפשרי על פשעים מסוימים. הדיון סביב החקיקה שאושרה בכנסת ב-30 במרץ היה סוער משום שמטרתה לא רק לעדכן את החוק, אלא גם לערער באופן מהותי על אופן מימוש עונש המוות והאם עליו לשמש כגורם מרתיע לטרור.
בניגוד לחששות הרווחים, גזר דין המוות בישראל לא הוגבל להעמדתם לדין של פושעי מלחמה נאצים (חוק הנאצים ומשתפי הפעולה הנאצים (ענישה), התש"י-1950) או של אלו המבצעים רצח עם (חוק מניעת רצח עם וענישה, התש"י-1950).
אלא, גזר דין מוות הוא עונש קבוע על פשעים מסוימים בחוק העונשין הרגיל של ישראל, משנת 1977, כגון פגיעה בריבונות המדינה (סעיף 97) וסיוע לאויב במלחמתו נגד ישראל (סעיף 99). גזר דין מוות הוא גם העונש בחוק השיפוט הצבאי (סעיף 43), על עבירת בגידה. בנוסף, תקנות הביטחון משנת 1945, שחוקקו על ידי הבריטים בתקופת המנדט ולאחר מכן אומצו על ידי ישראל, קובעות גם עונש מוות על פשעים מסוימים.
ביהודה ושומרון, מספר מערכות משפט, כולל החוק הצבאי הבריטי, הירדני והישראלי, עדיין קובעות עונש מוות על עבירות שונות.
עם כל ההוראות הללו, מדוע ישראל נזקקה לחוק חדש?
התשובה היא שבעוד שהחוקים השונים סיפקו את גזר דין המוות כאופציה תיאורטית, הממסד המשפטי הישראלי, בשתיקה, לכל הפחות, של ממשלות ישראל, מנע את הפעלתו.
הממסד המשפטי הפרוגרסיבי של ישראל מעולם לא אהב את גזר דין המוות ועשה כמיטב יכולתו למנוע את השימוש בו. המערכת הייתה פשוטה. מטבע הדברים, גזר דין מוות יכול להיגזר רק על ידי בית משפט. בבית המשפט, המדינה מיוצגת על ידי התביעה. תקנות פנימיות בתביעה אסרו על כל תובע לבקש את גזר דין המוות ללא אישור מראש.
כדי לקבל אישור, התובע היה צריך ליזום את התהליך. בכך, הוא יתויג אוטומטית כ"אחד מהם” - אחד הפנאטים הנתפסים, ניאנדרטלי שעדיין לא ראה את האור הפרוגרסיבי. לכן כמעט אף תובע לא העלה את הנושא.
במקרים מסוימים, השופטים לקחו את עצמם ואת החוק ברצינות. לאחר שהרשיעו טרוריסטים ברציחות המוניות, השופטים גזרו עונש מוות, ללא בקשת התביעה. בתי המשפט לערעורים, לבקשת התביעה הספציפית, הסכימו במהרה להתעלם מהחוק ופסקו כי ניתן להטיל עונש מוות רק אם התביעה תגיש בקשה מפורשת לכך.
כדי למנוע החלקה, הטילו הרשויות מגבלות נוספות: ביהודה ושומרון, רק הרכבים של בתי משפט צבאיים המורכבים מדרגת סגן אלוף לפחות יכלו להטיל עונש מוות, וכל ההחלטות היו צריכות להתקבל פה אחד.
מכשולים אלה הפכו את הטלת גזר דין המוות לכמעט פנטזיה, פחות סבירה מאשר לראות חדי קרן בירושלים.
בינתיים, עשרות אלפי ישראלים נרצחו על ידי טרוריסטים פלסטינים ותומכיהם. הרוצחים שנעצרו נעצרו, הואשמו, הורשעו ונידונו באופן בלתי נמנע למאסר עולם. אך הם מעולם לא ריצו את עונשם במלואו, וכנראה שאפשר לספור על אצבעות יד אחת את מספר הפעמים שבהן רוצחים פלסטינים מתו בכלא מזיקנה.
במציאות, הפלסטינים חוגגים לפחות 50 אירועים בהם ישראל שחררה מחבלים, כולל רוצחים, או כפי שהם מכונים בישראל “מחבלים עם דם על הידיים”.
כבר בשנת 1970, טרוריסטים פלסטינים הכירו ברגישויות החברה הישראלית והחלו לחטוף ישראלים כדי להחליף אותם במחבלים כלואים. בהתחלה, המחיר היה נמוך, אך ההצלחה הגבירה את הדרישות: בשנת 1970, שחרורו של מחבל אחד הבטיח את חזרתו של שמואל רוזנווסר; עד 1985, 1,150 מחבלים הוחלפו בשישה ישראלים; ועד 2011, 1,027 מחבלים הוחלפו תמורת בן ערובה אחד.
עסקאות חטיפת בני ערובה הציעו תמורה מסוימת, אך גם אלפי רוצחים טרוריסטים שוחררו במסגרת תהליך השלום, מבלי להביא שלום של ממש.
בין אם שוחררו כחלק מתהליך שלום דמיוני ובין אם בתמורה לבני ערובה, המחבלים חזרו במהרה לטרור. על פי נתונים סטטיסטיים שסיפק לאחרונה ראש השב"כ, לפחות 82% מהמחבלים ששוחררו בעסקת גלעד שליט בשנת 2011 חזרו לטרור.
כאן טמון אחד היסודות של החקיקה החדשה.
אין ספק שיש מאות טרוריסטים קנאים שמוכנים להקריב את חייהם כדי לבצע פעולות טרור. עם זאת, בהתבסס על כמעט שלושה עשורים של ניסיון, אני יכול לומר בביטחון שהם מיעוט קטן. על כל מחבל מתאבד, יש שפע של טרוריסטים אחרים שלא רוצים למות. המגייסים, יצרני הפצצות, המתכננים, המובילים, המממנים וכו’, וכו’, וכו’.
לטרוריסטים לא אכפת להיתפס. בכלא הם מתעשרים מתשלומי תגמול טרור של הרשות הפלסטינית, “תשלום תמורת הריגה”, מבססים את כישוריהם כטרוריסטים, פשוט מחכים ליום שבו חבריהם יחטפו מספיק יהודים כדי להבטיח את שחרורם.
החקיקה החדשה קובעת גזר דין מוות על רצח שבוצע כמעשה טרור. ההבנה הבסיסית היא שמערכת הענישה הנוכחית פשוט לא מרתיעה את הטרוריסטים. המטרה היא לשנות את המשוואה.
מעתה ואילך, רוצחי טרוריסטים לא יראו בכלא מקום מעבר, אלא יעד סופי שממנו אין חזרה. הטרוריסטים שאינם רוצים למות יצטרכו לשקול מחדש את מעשיהם. אין ספק שחיים יינצלו.
החוק גם מבטל את הדרישות שלא היה ניתן למלא ומבהיר כי השופטים רשאים להטיל את גזר דין המוות, גם בהיעדר בקשה מצד התביעה החלשה והמהוססת.
אחד מעקרונות היסוד של המשפט הפלילי אוסר חקיקה פלילית רטרואקטיבית. האיסור כולל הן יצירת פשע חדש בעל תוקף רטרואקטיבי (כלומר, הפיכת פעולה שבזמן ביצועה לעבירה פלילית) והן הטלת עונש חמור יותר על עבירות שבוצעו לפני התיקון.
העובדה שלישראל היו מספר סעיפים בנוגע לגזר דין מוות לפני מתקפת חמאס ב-7 באוקטובר 2023, פירושה שניתן להאשים את המחבלים שהשתתפו בטבח בפשעים הנושאים עונש מוות, ולמעשה להידרש למוות, מבלי שישראל תפר סטנדרטים מוכרים בינלאומיים.
במהותו, ניתן לחלק את החוק החדש לשלושה חלקים. החלק הראשון עוסק בתיקון החוק ספציפית ביהודה ושומרון. החלק השני מתייחס לתיקון החוק בתוך מדינת ישראל עצמה, כפי שהוגדר בקווי שביתת הנשק משנת 1948/9. החלק השלישי עוסק בעיקר בהיבטים הלוגיסטיים של ביצוע אפשרי.
ביהודה ושומרון, החוק לא יתנה עוד את גזר דין המוות בגין עבירת רצח בהרכב של שופטים בדרגת סגן אלוף. ההחלטה על גזר דין המוות תתבסס על החלטת רוב, כפי שקורה בישראל. סמכותו של בית המשפט לא תהיה תלויה בעתירת התביעה. גזר דין המוות יהיה העונש הסטנדרטי, אלא אם כן בית המשפט ימצא טעמים מיוחדים להסתפק במאסר עולם.
בישראל, בנוסף לעבירות אחרות, לבית המשפט תהיה כעת סמכות לגזר דין מוות ספציפית על רציחות הנחשבות למעשי טרור, ובכך להבדיל אותן מבחינה משפטית מסוגים אחרים של רצח.
ההבדל העיקרי בין שתי רשויות השיפוט נוגע לסמכות לשנות גזר דין שהוטל על ידי בית משפט. ביהודה ושומרון, מחבל שנידון למוות אינו רשאי לשנות כל סוג של גזר דינו, בין אם בערעור ובין אם בהליך מנהלי, בעוד שמחבל המועמד לדין בישראל יכול לערער הן על הרשעתו והן על גזר הדין, ואם נידון למוות, תמיד תהיה לו הזדמנות לערער לנשיא ישראל בבקשה להקל בעונשו.
למרות שנועד להרתיע טרוריסטים פלסטינים ותומכיהם מלרצוח יהודים, האיחוד האירופי ואחרים זועמים. הם תולים את התנגדויותיהם בעובדה שהחוק יוזם וקודם, לעיתים תוך שימוש בגימיקים פרובוקטיביים, על ידי מה שהם מכנים שר הביטחון הלאומי “הימין הקיצוני” איתמר בן גביר, ובדחייה הבסיסית של גזר דין מוות, אך האירופאים שוב מסתירים אג’נדה דוחה יותר.
האירופאים טוענים למעשה שהם מצפים שמחבלים פלסטינים ימשיכו להרוג יהודים, וכי יהודים לא צריכים לנקוט בפעולות מניעה. לכן, האיחוד האירופי קרא בגלוי לישראל להימנע מאישור החקיקה.
הצביעות האירופית לא יכלה להיות מוחשית יותר. בעודם מנסים להתערב בתהליך החקיקה הריבוני של ישראל, האירופאים מעולם לא קוראים בגלוי לאש"ף ולרשות הפלסטינית לבטל את מדיניות התגמולים שלהם על טרור “תשלום תמורת הריגה”, מעולם לא קוראים בגלוי לאש"ף/רשות הפלסטינית להפסיק להסית לטרור, ומעולם לא קוראים בגלוי לרשות הפלסטינית/רשות הפלסטינית להפסיק להאדיר את הטרור. יתר על כן, הם מממנים באופן פעיל את מערכת החינוך של אש"ף/רשות הפלסטינית, אשר מחנכת ילדים פלסטינים לשנוא, להרוג ולהיהרג.
כפי שקורה לעתים קרובות מדי, ההטיה של האיחוד האירופי נגד ישראל, ולטובת הטרור הפלסטיני, ניכרת במלואה.
כעת, לאחר שהחוק אושר, חלק מהאירופאים יתפלאו לראות שהשמיים לא נפלו. לעומת זאת, ייתכן שיסתיימו הימים שבהם טרוריסטים פלסטינים רצחו ישראלים ללא עונש.
פורסם במקור על ידי המרכז הירושלמי לביטחון וחוץ.