לא היית צריך לשנוא את ישראל כדי להיות בין מיליוני האמריקאים שהשתתפו בעצרות “No Kings” שנערכו, על פי הדיווחים, בכ-3,300 מוקדים ברחבי ארצות הברית בסוף השבוע האחרון. ליברלים רבים מכל הדתות מזדהים עם ה"התנגדות” לנשיא דונלד טראמפ אך אינם אנטי-ציונים. רבים מהם אינם מעוניינים להפיץ את עלילות הדם על “רצח עם” ו"אפרטהייד” שהיו סימן ההיכר של ההפגנות הפרו-חמאס בקמפוסים של מכללות וברחובות ערים אמריקאיות בעקבות פיגועי הטרור בהובלת חמאס בישראל ב-7 באוקטובר 2023.
ואכן, הנושאים העיקריים שנדונו בעצרת האחרונה בשבת היו התנגדות למלחמת איראן ומאמצי הממשל לאכוף את חוקי ההגירה. אלו עמדות שאדם יכול לנקוט מבלי לעסוק גם בהכפשות של המדינה היהודית או להפיץ דוקטרינות שמאלניות צולבות המתייחסות לישראל כדוגמה לגזענות ולדיכוי “לבן” של אנשים כהי עור הראוי להשמדה.
ירידה לאנטישמיות
אבל כפי שהדגימה נוכחותם של דגלי פלסטין וסמלים אחרים של התנועה האנטי-ישראלית בכמה מהעצרות, ההבדל בין אנטי-טראמפ לאנטי-ישראלי לא תמיד קל לשמירה. ואכן, שאלה מרכזית שיש לשאול בנוגע לעלייה זו של אקטיביזם אנטי-טראמפ היא האם אירועי “אין מלכים” יכולים למנוע את ההידרדרות לקיצוניות אנטי-ישראלית שאפיינה תנועות אחרות שמילאו את אותו תפקיד בהתנגדות לממשלו הראשון.
צעדת הנשים, שהביאה למחאה נגד טראמפ בסוף השבוע בינואר 2017 יותר אנשים מאשר אלו שהשתתפו בהשבעתו, הוצגה בתחילה לציבור כהגנה על זכויות נשים בלבד. עד מהרה התברר שהמניע שלה לא היה רק מאמץ מפלגתי “להתנגד” לממשל החדש, אלא לפעול כאופוזיציה נאמנה. מארגניה היו מעורבים ישירות באנטישמיות . הם ביקשו באופן שיטתי להדיר נשים יהודיות והפכו קשורים באופן בלתי נפרד להסתה אנטי-ישראלית.
תנועת “Black Lives Matter” הייתה מרכיב מרכזי נוסף בהתנגדות לטראמפ 1.0. היא החלה בשנת 2014 כחלק ממאמץ לקדם את המיתוס לפיו שוטרים לבנים מכוונים במכוון נגד מספר רב של אפרו-אמריקאים בארצות הברית והורגים אותם. כבר אז היו רמזים לשקרים לפיה המשטרה רכשה מיומנויות כאלה מאימונים עם צבא ההגנה לישראל, שהיו בעצמם עלילת דם נגד יהודים. תנועת “Black Lives Matter” הגיעה לשיאה בקיץ 2020, לאחר מותו של ג’ורג’ פלויד בידי שוטרים במיניאפוליס. מבט מקרוב גילה שגם היא הייתה קשורה ישירות לשנאת יהודים, כמו גם לעוינות כלפי ישראל, ציונות ויהודים.
דמוקרטים ומתנגדי טראמפ יכולים לטעון כי שליטת שונאי יהודים בקבוצות אלו לא בהכרח פגעה במאמץ להתנגד לנשיא ואינה צריכה לפגוע בגלגול האחרון של ההתנגדות. ובתיאוריה, הם צודקים. התנגדות לישראל אינה חייבת להיות חלק מתנועתם. לא כל התומכים מעוניינים במיוחד בדמוניזציה של המדינה היהודית או בהטמעת הנרטיבים, הטרופים ועלילות הדם האנטישמיות שהפכו לשכיחים בשמאל הפוליטי מאז ה-7 באוקטובר.
המעבר שמאלה
ובכל זאת, אם כבר, אקטיביזם אנטי-ישראלי מושרש עמוק הרבה יותר בתנועה האנטי-טראמפ של היום מאשר היה בין השנים 2017 ל-2020.
זה במידה רבה תוצאה של האופן שבו האופוזיציה לטראמפ זזה שמאלה עוד יותר מאשר בעשור האחרון. ליברלים פוליטיים הפכו בבירור פחות נלהבים בתמיכתם בישראל ברבע המאה האחרונה מאשר בדורות קודמים. נקודת המפנה הייתה נשיאותו של ברק אובמה. הוא היה מעורב ללא הרף בסכסוכים עם המדינה היהודית ולעתים קרובות עוין את ממשלתה. חשוב לא פחות, הוא ראה את הפיוס של איראן בצורה של הסכם הגרעין שלו משנת 2015 כהישג הבולט של ממשלו במדיניות החוץ. כאשר התמיכה ברעיון שלו להתקרבות לאיראן והורדת הברית עם המדינה היהודית וערב הסעודית הפכו למבחן לקמוס לתמיכה בו, זה סימן רגע מכונן ביחסים בין הדמוקרטים לישראל.
כמו עוינות כלפי רוסיה ותמיכה באוקראינה, שהיו קשורות בניסיון הראשון להדיח את טראמפ, גם גישה עדינה כלפי משטר איראני - המדינה המובילה בעולם בחסות טרור - שנמצא במלחמה עם ארצות הברית מאז 1979 הפכה לטבע שני עבור הדמוקרטים.
מאז, הדומיננטיות של פרוגרסיבים בחינוך ובתרבות הפופולרית, שהם עמוד השדרה של האקטיביזם הליברלי והשמאלני, הפכה את ישראל ללא פופולרית עוד יותר במגזרים אלה. מצב זה הואץ לאחר ה-7 באוקטובר, כאשר נרטיבים על ישראל כמדינת “אפרטהייד” המעורבת ב"רצח עם” נגד ערבים פלסטינים בעזה הפכו נפוצים בשמאל ועברו למיינסטרים בתקשורת הליברלית המסורתית, המשמשת כמדור המריע של יריביו הפוליטיים של טראמפ.
העובדה שחלק מהמניע לעצרת “ללא מלכים” האחרונה היה התנגדות למלחמה שארצות הברית מנהלת לצד ישראל נגד המשטר האסלאמיסטי באיראן, מעמידה את תומכי ישראל הליברלים שנותרו במצב מבודד ומסובך עוד יותר. המלחמה למניעת איראן להשיג נשק גרעיני כדי לסחוט את המערב ולהשמיד את המדינה היהודית נדחית כמעט באופן אוניברסלי כ"מלחמת בחירה” מיותרת על ידי הדמוקרטים ואלה שאובססיביים לעצור את טראמפ. בנסיבות אלה, העוינות כלפי שותפו של טראמפ בסכסוך הכרחי לחלוטין זה גוברת - וזה אפילו לא לוקח בחשבון את הנכונות של רבים משמאל ומימין להאמין שטראמפ נגרר או אפילו נסחט על ידי ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו לפתוח במלחמה.
בהקשר זה, העובדה שהדמוקרטים מאמצים תיאוריות קונספירציה בנוגע לפרשת ג’פרי אפשטיין, שהועלו בעבר על ידי הימין הקיצוני, כדי להשמיץ את טראמפ, נותרה גם היא גורם. שלטים בנוגע לאפשטיין היו בכל מקום בעצרות “ללא מלכים”. קל לדמיין לעבור מדאגה לגבי השערורייה הזו לטענות אנטישמיות בדיוניות לפיהן ישראל השתמשה במידע סודי לכאורה על מעורבותו של טראמפ כדי לאלץ אותו לתקוף את איראן.
העובדה שהאיש שאנשי שמאל מגנים כ"מלך” המפעיל כוח סמכותי בלתי חוקתי במדינה החזקה ביותר עלי אדמות מתוארת גם כבובה חלשה של אומה קטנה בת 10 מיליון איש, היא בבירור סתירה.
מי הסמכותי האמיתי?
אבל זה לא יותר מגוחך מהרעיון כולו שנשיאותו של טראמפ היא פשיסטית או ניסיון ליצור מדינה סמכותנית, אם לא מונרכיה רודנית.
בואו נודה שהאגואיזם של טראמפ עולה על קודמיו, שכולם היו, כמעט מעצם הגדרתם וטבעם של תפקידים, אגואיסטים שחתרו לשלטון. רצונו הלא ראוי לקרוא לדברים על שמו או לחתום על מטבע מאמת חלק מהנרטיב של “המלכים”.
עם זאת, מעטים מאלה המוחים על מעשיו או הצהרותיו הבוטות של הנשיא עוצרים אי פעם לחשוב שהסיבה שהוא עושה זאת היא כדי להטריד אותם. הטרלינג הבלתי פוסק של טראמפ כלפי יריביו אינו נשיאותי, אך הוא גם משמח את מחצית המדינה שהצביעה עבורו. זה נכון במיוחד עבור מצביעים ממעמד הפועלים, הרואים בעינויים של האליטות המוסמכות על טראמפ בידור נהדר, אם לא מזור לנפשם. וזה בלי לדבר על העובדה שזה תמיד מסיח את דעתם ומערער את יכולתם של יריביו לחשוב בבהירות עליו, על האינטרסים הפוליטיים שלהם או על אלה של המדינה.
העובדה שאותם אנשים שיצאו לרחובות נגד טראמפ כנראה תמכו בממשל ביידן היא אירונית מאוד. שכן הוא שיתף פעולה עם אוליגרכים מעמק הסיליקון כדי לצנזר את חופש הביטוי, להעניש מתנגדי מדיניות דרקונית ולעתים קרובות מוטעית בנוגע למגפת הקורונה; התעלם מהחוקה בכל הנוגע לאכיפת חוקים שלא אהב או לכפות חוקים שאהב על המדינה; וגם ביקש לפשוט את הרגל ולכלוא את טראמפ, יריבו הפוליטי העיקרי.
וזאת למרות העובדה שמפלגתם היא זו שדיכאה במידה רבה את האופוזיציה למועמד שבחרה הממסד שלהם בשלושת מחזורי הבחירות האחרונים לנשיאות (רק תשאלו את הסנאטור ברני סנדרס (ממוורמונט) כיצד הפסיד להילרי קלינטון ב-2016 ולביידן ב-2020). ואז, הדמוקרטים הדיחו את המועמד שניצח בפריימריז שלהם ב-2024 והחליפו אותו מבלי להצביע בו ולו קול אחד. ובכל זאת, הם חושבים שהם מגיני הדמוקרטיה, בעוד שטראמפ, שאינו מתערב בזכותם למחות נגדו, הוא פשיסט ומלך פוטנציאלי.
שני הצדדים אשמים בצביעות בכל הנוגע לתקיפת אויביהם ובהתעלמות מהטעויות והפשעים שבוצעו על ידם.
“אסטרוטרף” במימון סורוס
האלמנט המדאיג של “No Kings” (שאורגן בעיקר על ידי יהודי, עזרא לוין, ממייסדי הקבוצה Indivisible) אינו המפלגתיות המטופשת וההגזמה על דמוקרטיה שלא משכנעת אף אחד מהצביעים לטראמפ בצדקת מטרתם. וגם לא האמונה המטופשת שלהם שהציבור מתעניין בדעותיהם של ידוענים כמו רוברט דה נירו, ג’יין פונדה או אפילו ברוס ספרינגסטין, שמתיחים נגד טראמפ במשך שנים. זוהי הדרך שבה עמדות רעילות כלפי ישראל ואנטישמיות, שבעבר היו מוגבלות לביצות הקדחתניות של השמאל והימין הקיצוני, הפכו לחלק מהשיח הפוליטי המרכזי.
הסכנה מתבררת כשחושבים על מי מממן את המחאות הללו, אשר מומנו על ידי אותם מקורות שמאלניים שעמדו מאחורי צעדת הנשים ו-BLM. הקרנות השונות שמומנו על ידי המיליארדר היהודי השמאלני ג’ורג’ סורוס היו מקור תמיכה עיקרי ל"ללא מלכים”. רשת הפילנתרופיות שהוא ומשפחתו שולטים בה עומדת מאחורי מגוון רחב של מטרות שמאלניות, כולל רבות המוקדשות לתקיפת מדינת ישראל ולקידום השמדתה.
יתר על כן, ייצור השלטים והנאומים המתוסרטים שנשמעו באירועים אלה מצביעים כולם על ראיות ל"אסטרוטורפינג”. זהו מונח המתאר מה קורה כאשר תורמים גדולים כמו סורוס צוברים כסף כדי לשלם עבור חומרים, תמיכה לוגיסטית ואפילו מפגינים כדי ליצור את הרושם שאירועים שהם יותר פונקציה של אסטרטגיה פוליטית לאומית הם תוצאה של אקטיביזם עממי.
פודקאסטרים ופרשנים פוליטיים ימניים כמו טאקר קרלסון, מגין קלי, תיאורטיקנית הקונספירציה קנדס אוונס והניאו-נאצי ניק פואנטס אימצו את השקרים הגדולים וההעלבות הללו על ישראל. אבל כפי שמראים הסקרים על התמיכה בישראל ועל המלחמה באיראן, אין סימנים רבים לכך שרוב הרפובליקנים או השמרנים מסכימים איתם, שכן הרוב המכריע של הימנים ממשיכים לתמוך בוושינגטון, בירושלים ואפילו במלחמה נגד איראן.
אך בשמאל, ההתנגדות לישראל ולמלחמה אינה שולית. ברור באופן כואב שעוינות כלפי ישראל נתפסת כמובנת מאליה כאחת מרשימת הסיבות הזוכות לתמיכה מצד רוב הצד הפוליטי. תחזיותיהם המוקדמות לכישלון הקמפיין האמריקאי-ישראלי לעצירת איראן הן בעיקר דוגמאות למשאלת לב עבור אלו ששונאים את טראמפ ואת ישראל יותר מאשר אכפת להם מהגנת המערב מפני אסלאמיסטים או טרוריסטים רצחניים.
כרגע, “אין מלכים” ו"אין ישראל” אינם אותו דבר. העדיפות עבור רבים מאלה שהשתתפו בעצרות בסוף השבוע האחרון עשויה להיות תמיכה בגבולות פתוחים והתנגדות לאכיפת חוקי ההגירה. ייתכן שמדובר בעליית מחירי הדלק, חוסר שביעות רצון ממדיניותו של שר הבריאות ושירותי האנוש רוברט פ. קנדי ג’וניור או משהו אחר לגמרי. ובכל זאת, לא צריך לספור את דגלי פלסטין או סמלים שנאים אחרים של הברית האדומה-ירוקה נגד ישראל כדי להבין שהנגיף האנטישמי שתפס חלק ניכר מהשמאל ממשיך להתפשט.
ג’ונתן ס. טובין הוא העורך הראשי של JNS (סינדיקט החדשות היהודי). עקבו אחריו: @jonathans_tobin .