צבי טננבואום הוא שליח של ארגון “תורה מציון” בממפיס, טנסי. הוא מלמד בבית ספר, מעביר שיעורים בבית הכנסת ומנהל כולל. אם רק היה יכול, ביום הבחירות בישראל הוא מוכן לנסוע חמש שעות לכל כיוון כדי להצביע.
“בשמחה רבה אנחנו מוכנים, שמחים להקריב את חמש השעות האלה, אין שאלה בכלל”, הוא אומר בשיחת טלפון. “זה חמש שעות כל כיוון, עשר סך הכול. אבל זה חשוב לנו מספיק כדי לבוא ולעשות את זה”.
הבעיה היא שגם אם צבי ייסע, לא תחכה לו קלפי. הנציגות הישראלית הקרובה לממפיס נמצאת באטלנטה שבמדינת ג’ורג’יה, אבל צבי אינו רשאי להצביע משום שאינו עובד מדינה. הוא אמנם נמצא בשליחות שקשורה לסוכנות היהודית, אבל לא נחשב לשליח מטעם המדינה, “בגלל כל מיני בעיות טכניות”, כלשונו. לכן מבחינת חוק הבחירות, הוא פשוט אינו קיים.
חשוב להדגיש שצבי ורעייתו לא השתקעו בארה"ב ואין להם שום כוונה כזו. בדיוק להפך, הם משמשים כשליחים עבור מדינת ישראל, אליה ישובו לכל היותר בעוד שנתיים. ואולם המדינה ששלחה אותם, בניגוד להרבה מאוד דמוקרטיות מתקדמות, שוללת מהם את הזכות היסודית ביותר של שלשול פתק בקלפי.
מה הסיפור?
צבי ואשתו הם לא היחידים, כמובן. בכל רגע נתון ישנם אלפים רבים של ישראלים שמסיבות כאלה ואחרות נמצאים מחוץ לגבולות המדינה ביום הבחירות. הם לא עזבו את הארץ ואינם יורדים. אדרבה, בחלק גדול מהמקרים הם אפילו נמצאים במדינה זרה בתפקיד.
אלה יכולים להיות שליחים שאינם דיפלומטים, אקדמאים שמשלימים תואר או מלמדים בחו"ל לזמן מוגבל, עובדי תעשיית ההייטק, ואפילו חיילות וחיילים משוחררים שיצאו לטיול אחרי צבא. כולם אזרחים נאמנים שקשרו את גורלם עם ישראל. אף על פי כן, חוק הבחירות הארכאי לא מאפשר להם להשפיע על גורלה.
בעבר הרחוק, כאשר אדם היה צריך לבחור היכן להשתקע, היה היגיון במניעת הצבעה ממי שעזבו את הארץ. אך כיום, כאשר המונים חיים בישראל ועובדים בחו"ל, או שוהים לסירוגין כאן ושם, החוק לא התאים את עצמו למצב.
הבעייתיות מתחילה בחוק, שרוב הישראלים מכירים. אדם מצביע רק פיזית ורק בקלפי שבה הוא רשום ביום הבחירות. אין הצבעה בדואר, הצבעה באמצעות מיופה כוח או הצבעה מקוונת.
לכלל הזה יש חריג ממשי אחד והם עובדי מדינה ושליחים של ארבעה מוסדות לאומיים: הסוכנות היהודית, ההסתדרות הציונית, קק"ל וקרן היסוד. הם ובני משפחותיהם, “רשאי(ם) להצביע בקלפי מיוחדת שתוצב בנציגות דיפלומטית או קונסולרית של ישראל”.
מספר שבועות לפני יום הבוחר, בעלי זכות אלה מצביעים בקלפיות המוצבות בשגרירויות ובקונסוליות הישראליות ברחבי העולם. בבחירות 2015 למשל, שירת ההסדר הזה כ-6,250 איש ב-98 נציגויות.
בנוסף, החוק קובע כי “ימאים ונוסעים בכלי שיט שוועדת הבחירות המרכזית קבעה שתיערך בהם הצבעה”, רשאים להצביע בחו"ל. אולם בפועל סעיף זה איננו ממומש, מכיוון שאין עוד ימאים ישראליים המשייטים להם באוקיינוסים. זהו ביטוי נוסף לחוסר הרלוונטיות של חוק הבחירות.
במכוני המחקר סבורים שמצב הדברים מעלה תהיות קשות. המדינה משקיעה משאבים כדי לאפשר לאסירים ולעצירים להצביע. לעומתם, המדינה לא נוקטת צעדים דומים עבור אזרחים שומרי חוק, שיצאו למשל לשנתיים של לימודי דוקטורט או שליחות עסקית. “זכות הבחירה של אותם ישראלים למעשה נשללת”, אומרים במכון הישראלי לדמוקרטיה.
החוק גם לא בודק היכן נמצא מרכז חייו של המצביע, אלא רק אם שמו מופיע בפנקס הבוחרים. וכך, יורד שמתגורר בחו"ל עשרות שנים, שלא עבר פה את המלחמות ושלא משלם מיסים, יכול לנחות בישראל ביום הבחירות ולהצביע. מנגד, לוחמת אחרי שחרור שיצאה לטיול התרעננות, לא תוכל. זה הגיוני?!
גם השופטים תוהים
שניים משופטי בית המשפט העליון, בשבתם כיושבי ראשי ועדת הבחירות המרכזית, הצביעו על הבעייתיות. השופט אליקים רובינשטיין כתב לאחר הבחירות לכנסת ה-19 כי ישנה עמימות בהגדרות של החוק לגבי השאלה מי זכאי להצביע בחו"ל. למשל, מי שעובד בנציגות ישראלית בחו"ל, אך לא גויס בארץ אלא מחוצה לה, אינו יכול להצביע.
במקרים של ספק הנוגע לישראלים ששימשו כשליחים, רובינשטיין הלך לקולא. “ככל שהדברים לא היו ברורים והייתה גבוליות, הכרעתי לטובת מימושה של זכות הבחירה נוכח נעלותה”, הוא כותב. הנימוק היה כי “מדובר במימוש זכות ולא בקבלת טובת הנאה”.
עם זאת, במקרה של עובדים הפועלים מטעם הסוכנות היהודית, אך מעסיקתם בפועל היא קהילה יהודית מקומית, “לא ניתן היה לסייע”, כלשונו. עשור מאוחר יותר הצביע על הבעייתיות השופט יצחק עמית, בסיכום הבחירות שערך לכנסת הנוכחית. גם הוא המליץ על תיקוני חקיקה.
מה קורה בעולם?
בעוד ישראל שוללת מאזרחיה בחו"ל את זכות ההצבעה, בדמוקרטיות אחרות שואלים איך ללכת לקראת האזרחים כדי לאפשר להם להצביע.
מסקירה של המכון הישראלי לדמוקרטיה עולה שקיימות חמש שיטות הצבעה בחו"ל: התייצבות אישית בנציגות, הצבעה באמצעות מיופה כוח, הצבעה בדואר או בפקס והצבעה מקוונת. מדינות רבות מציעות שתיים ואף שלוש חלופות במקביל.
אם החוק ישונה ויאמץ את אחת השיטות הנ"ל, על הכנסת להכריע בסוגיה רגישה מאוד – מידת הזיקה של האזרח שעזב למדינה. כלומר, כיום מי שכבר מנותק לגמרי מישראל אך הפרוטה מצויה בכיסו, יכול לקנות כרטיס טיסה, לנחות בארץ ולהצביע. לעומתו, אזרח שנמצא בחו"ל רק באופן זמני, ושחייו קשורים לישראל אך אין לו את התקציב לטוס ארצה ליום אחד, מודר מההליך הדמוקרטי. זה לא מצב הגיוני, ומדינות אחרות נתנו עליו את דעתן.
גרמניה שוללת את זכות ההצבעה לאחר 25 שנות מגורים מחוץ לאיחוד האירופי. ניו זילנד מתנה אותה בביקור במדינה בשלוש השנים שקדמו לבחירות. בריטניה, נורבגיה ובלגיה אינן מציבות מגבלת שנים.
לדיון נלווית מחלוקת ערכית עמוקה. המתנגדים טוענים כי מי שלא יישא בהשלכות להכרעות קיומיות בנושאי ביטחון וגיוס, לא יכול להיות שותף להן. זאת לצד אזהרות כי המהלך יעניק לגיטימציה לירידה מהארץ, יפגע בלכידות הקהילה הפוליטית, ויוביל ל"מדרון חלקלק” של הרחבת ההצבעה. בנוסף, המציאות שבה אזרחות מוענקת בקלות לרבים מתוקף חוק השבות, מעלה חשש מניצול זכות ההצבעה לרעה.
מנגד, התומכים בשינוי מצביעים כאמור על אבסורד עמוק במצב הקיים. אך בנסיבות האלה, גם הגופים שתומכים בלאפשר הצבעה לשוהים בחו"ל, חיפשו הגדרה שתראה על קשר אמיתי ונוכחי למדינה. כך למשל, המכון למדיניות העם היהודי המליץ ב-2012 להעניק את הזכות רק עד השנה הרביעית לאחר העזיבה, ורק למי שיחתום בנציגות על כוונתו לשוב לארץ.
המכון הישראלי לדמוקרטיה המליץ ב-2016 על תקרה נוקשה יותר, הכוללת תנאים מצטברים: זכות הצבעה לכל היותר שלוש שנים לאחר העזיבה, שהות בישראל 90 ימים רצופים במהלכן, או 183 ימים במצטבר בשנה, ורישום מוקדם ותצהיר על כוונה לשוב בארץ.
מריבות הח"כים
הראשון ליזום חקיקה שתשנה את המצב היה בכיר הליכוד המנוח, משה ארנס. עוד בתחילת המילניום, הוא הגיש בכנסת ה-15 הצעה לאפשר הצבעה לשוהים בחו"ל שיש להם דרכון ישראלי בתוקף לפחות עשר שנים. כמו כן, הציע ארנס להכין עבורם פנקס בוחרים מיוחד. ההצעה נדונה בוועדת החוקה, אך לא הגיעה לקריאה ראשונה.
יו"ר שינוי דאז, טומי לפיד, התנגד והסביר שכציוני ליברלי אינו יכול לתמוך. הוא גם חשש שעסקני מפלגות “יפשטו על ריכוזי הישראלים בארה"ב כדי לקיים שם תעמולת בחירות, על חשבון משלם המיסים”.
ב-2009 נכנס הנושא להסכם הקואליציוני של הממשלה ה-32. נאמר בו כי הממשלה תגבש הצעת חוק, וזו תוצג תוך חצי שנה. הדבר לא קרה.
גם ב-2015 נכנס סעיף דומה להסכמים הקואליציוניים של הממשלה ה-34. “הממשלה תגבש הצעת חוק ממשלתית, אשר תאפשר הצבעה של ישראלים השוהים בחו"ל ביום הבחירות לכנסת, בתנאים ובתבחינים שיוסכמו על דעת כל הסיעות החברות בקואליציה”, נכתב. הפעם הוקצבה שנה לחקיקה.
נתניהו מינה את השר יריב לוין לטפל בנושא. “הכוונה היא לא לאפשר זכות הצבעה גורפת לכל היורדים באשר הם, אלא לישראלים השוהים בחו"ל מספר קצוב של שנים לצורכי לימודים או עבודה... ההצעה שלי ושל נחמן שי דיברה על מי שנמצא בחו"ל עד חמש שנים”, הסביר לוין.
ואכן, באוגוסט 2016 תשעה ח"כים מכל קצוות הבית הציעו מבחן זיקה פשוט. בחו"ל יוכל להצביע “בוחר הרשום בפנקס הבוחרים ובלבד שהצביע בישראל בבחירות שקדמו לכך”, נאמר בהצעתם. כלומר, די בכך שהאזרח הצביע בבחירות הקודמות בארץ, כדי שיוכל לשוב ולממש את זכותו בחו"ל.
באוקטובר 2016 הונחה הצעה אחרת, משותפת גם היא לח"כים מהקואליציה ומהאופוזיציה. חברי הכנסת דוד ביטן (הליכוד) ונחמן שי (המחנה הציוני) דרשו שלושה תנאים מצטברים: שהייה של הבוחר לפחות 210 ימים בישראל בכל אחת משבע השנים שקדמו לבחירות; שהייה של לפחות 270 ימים בישראל בכל אחת מחמש השנים שקדמו ליום הבחירות, והודעה על כוונתו להצביע לפחות 80 יום לפני יום הבחירות.
ובכל זאת, אף שבשני צידי המתרס הפוליטי הכירו בצורך לאפשר הצבעה בחו"ל, ולמרות שהצעות החוק הונחו פעם אחר פעם על שולחן הכנסת, הן מעולם לא זכו לאישור. למה?
“ועדת הבחירות המרכזית הבהירה לי כי יש לה קושי עצום להציב עשרות קלפיות ברחבי העולם, לאבטח אותן, לתזמן את הגעתן לארץ יחד עם הקלפיות פה”, נזכר השר לשעבר, נחמן שי, שהיה בין מציעי החוק ב-2016.
במכון הישראלי לדמוקרטיה מסכימים ומסבירים כי ההצבעה הנעשית כיום בנציגויות משרתת אלפי מצביעים. אם תאושרנה אחת מהצעות החוק, ההנחה היא שיהיו כ-100 אלף ישראל שיעמדו בקריטריונים. הדבר יחייב היערכות בסדר גודל שונה בתכלית. ישנן שאלות נוספות אודות הפיקוח על תעמולת הבחירות והמימון שלה מחוץ לגבולות המדינה.
אך בצד ההסתייגויות הלוגיסטיות האלה, יש לזכור כי ניתן לאמץ שיטות של מדינות אחרות, כגון הצבעה בדואר או באופן דיגיטלי. ובכל מקרה, דמוקרטיה עולה כסף.
על כל פנים, היו סיבות נוספות, פוליטיות, לכך שהחוקים המתבקשים הללו הוכשלו. השר זאב אלקין (ליכוד), ששימש כמתאם בין הממשלה לכנסת, מספר כי “יהדות התורה וש"ס התנגדו בזמנו, כי חשבו שזה טוב לישראל ביתנו”. גרסה אחרת אומרת כי ש"ס התנגדה לשינוי מחשש ששיעור מצביעיה בקרב השוהים מחוץ לישראל נמוך.
זו לא הייתה החשבונאות הפוליטית היחידה. שלי יחימוביץ’ (העבודה) טענה שליברמן (ישראל ביתנו) מנסה באמצעות החוק להגדיל את כוחו הפוליטי, על ידי דוברי רוסית רבים שקיבלו אזרחות ועזבו את ישראל. ציפי לבני אמרה שמטרת החוקים היא “לסדר את תוצאות הבחירות הבאות”. ולקינוח, זהבה גלאון האשימה שהמטרה האמיתית היא לצמצם את משקל הקולות הערביים.
בעוד הפוליטיקאים בטוחים שהצבעת ישראלים בחו"ל תעזור ליריביהם, במכון למדינות העם היהודי (JPPI) אומרים כי אין בנמצא שום מחקר או סקר המנבאים כיצד תצביע קבוצה זו. מה גם שמדובר בקבוצת אוכלוסייה שהרכבה משתנה כל העת. לא קיים מידע גם על דפוס ההצבעה הצפוי בשנים הראשונות לעזיבתם, שהן ממילא חלון הזמן היחיד שעליו מדברות הצעות החוק.
בחזרה לממפיס
השורה התחתונה מותירה את צבי מממפיס באותו מקום. “חשוב לי מאוד מאוד להצביע, לי ולאחרים גם כן. יצאנו לפה בשליחות עם אידיאלים למען עם ישראל, למען המדינה, למען הארץ... לא הלכנו סתם, אלא מתוך אמונה בארץ ובמדינה. לכן הזכות להצביע היא באמת מאוד משמעותית. מי יהיה ראש הממשלה ומי בכנסת, משמעותי לנו”, הוא אומר. צבי מגלה כי “יש פה שכן שטס להצביע, כי יש לו מספיק תקציב לזה. לי אין”.
זוהי תמצית הבעיה. פושעים ועשירים יכולים להצביע. צבי, ועוד אלפי ישראלים טובים אחרים, לא.