אחת הטענות שנשמעו בזמנו כנגד שר המשפטים הייתה שהצעות הרפורמה המשפטית נפלו על הציבור הישראלי כרעם ביום בהיר – בלי שהוצגו לציבור לפני הבחירות, ובלא שהנושאים המשפטיים זכו לדיון הציבורי הראוי. את הטענה הזו ודאי כבר לא ניתן יהיה להעלות אחרי הבחירות הקרובות. ההיפך הוא הנכון.
גם אם מבחינה מעשית רק חלק קטן מתכניות הרפורמה של הממשלה יצאו לבסוף אל הפועל, לא ניתן לחלוק עוד על כך שסוגיית מקומה ומעמדה של הרשות השופטת – ובכלל זה סוגיית מקומו ומעמדו של הייעוץ המשפטי לממשלה – עלו בארבע השנים האחרונות לקדמת סדר היום הציבורי. נושאים אלה נמצאים תחת דיון ציבורי סוער שהחל בינואר 2023, ונמשך עד ימינו אלה. הם גם יהיו אפוא מבין החשובים שיעמדו על סדר יומה של הכנסת ה-26, ומבין הראשונים שיצטרכו התייחסות והכרעות.
כהקדמה לקראת הבאות, מן הראוי להתייחס לביקורת אחרת ששבה ונשמעה מפי מתנגדי הרפורמה המשפטית. לשיטתם, שינויים משטריים וחוקתיים משמעותיים לא יכולים לעבור בכנסת רק ברוב קואליציוני רגיל, אלא מחייבים “הסכמה רחבה”, חוצת מפלגות, שתשקף קונצנזוס ציבורי רחב.
טיעון זה נשמע שוב ושוב מפי מתנגדי הרפורמה, והוא זכה לתמיכה ולגיבוי מצד שופטי בית המשפט העליון. רק לפני כמה ימים קַבלו אהרן ברק ויצחק זמיר, במאמר שפורסם בעיתון “הארץ”, על כך שתיקוני הרפורמה המשפטית לא עברו את הליכי הדיון הציבורי המתאימים, ולא זכו להסכמה הנדרשת לצורך שינויים משפטיים יסודיים.
ההליך הנכון, לדעתם של ברק וזמיר, צריך להיות מורכב וארוך, להתחיל בבירור ציבורי האם בכלל נחוץ תיקון, להמשיך עם בדיקה זהירה של היתרונות והחסרונות של ההצעות השונות, וכך הלאה בנחת וביסודיות, והכל – בשקיפות מלאה ועם מעורבות ציבורית.
ברמה העקרונית כל זה אכן נשמע יפה מאוד. עכשיו רק נותר לשאול: אלו מבין שלל השינויים המשפטיים מרחיקי הלכת שהנהיגו ברק וממשיכיו לאורך ארבעת העשורים האחרונים, עמדו בדרישות האלה? איזו ועדה ציבורית, למשל, בחנה בשנות השמונים את השאלה האם ראוי לבטל את מגבלות השפיטות, ולהפוך כל נושא וכל סוגיה לשפיטים ולמתאימים להכרעה שיפוטית, תוך סטייה חריפה ממסורת ארוכת שנים?
איזה דיון ציבורי בחן, באותן השנים, את השאלה האם צריך לבטל את דרישת העמידה, ששימשה במשך עשורים תנאי סף שחסם עתירות בסוגיות ציבוריות חשובות, כמו למשל סוגיית גיוס בחורי הישיבות? ואיזה גוף ציבורי המליץ, לאחר הדיון המתאים ושקילת היתרונות והחסרונות, לפתוח את שערי בית המשפט העליון לכל דיכפין, ולהפוך אותו לפוסק אחרון בכל סוגיה?
איזה תזכיר ממשלתי העלה לדיון ציבורי את האפשרות להרחיב את עילת הסבירות, ולהסמיך את בית המשפט לפסול החלטות ממשלה בשל חוסר סבירות “איזונית”? איזו ועדה של הכנסת דנה בסוגיית ה"תיקון החוקתי שאינו חוקתי”, ואיזה חוק הסמיך את בית המשפט העליון לבטל חקיקת יסוד, ולבטל את צמצום עילת הסבירות על חודו של קול – תיקון שעבר בשלוש קריאות ברוב גדול של חברי כנסת, ולאחר דיון ציבורי רחב וסוער?
המסקנה ברורה: שינויים משפטיים שבאים לצמצם את כוחה המופרז של הרשות השופטת – שינויים שברק וזמיר וחבורתם אינם אוהבים, ושנתמכים על ידי ממשלה רחבה, הכנסת וציבור גדול – רק הם צריכים לעבור את “ההליך המתאים” לאחר “דיון ציבורי” ועם “הסכמה רחבה”. לעומת זאת, שינויים משפטיים מפליגים שיצרה במהלך השנים מערכת משפט, שאין דומה לה בכל העולם כולו בהיקף כוחותיה וסמכויותיה – אלה ברק וזמיר, ועוד מספר שופטים, יכולים היו להכניס מתי ואיך שהתחשק להם, באיזה רוב שהזדמן להם, וכמובן הרחק מכל דיון ציבורי ראוי לשמו.
על כן יש להיזהר מאוד מאלה האומרים “ודאי שאנחנו בעד רפורמה. אבל בהסכמה רחבה”. מדובר בתעלול רטורי שמטרתו הפוכה לגמרי – למנוע כל שינוי ולתת זכות וטו בידי המתנגדים לצמצום האקטיביזם השיפוטי חסר הרסן.
טיעון ה"הסכמה רחבה” אם כן שקרי ביסודו. מטרתו אך ורק לבצר ולשמר את הכוחות והסמכויות חסרי התקדים בהיקפם שנטלו לעצמם המשפטנים, ולמנוע מהציבור, באמצעות נבחריו, להשיב ולו במקצת את איזון הכוחות הראוי בין הרשויות. ובל נתבלבל, המשפטנים, על דעת עצמם, ללא כל דיון ציבורי וללא שום “הסכמה רחבה”, הם אלה שהכניסו את השינויים הללו.