יש משהו מעורר חשד באחדות הדעים המפתיעה לפסול את מועמדותו לכנסת של סאמי אבו-שחאדה, יו"ר מפלגת בל"ד. הסכמה נדירה, מקיר לקיר ממש. מאיתמר בן-גביר ועד יאיר גולן. מהליכוד ועד בנט ואיזנקוט. מהיועצת המשפטית לממשלה – שהצליחה אחרי ארבע שנים של ביטחון עצמי בלתי מעורער (אם כי לא תמיד מוצדק) לומר שאין לה עמדה חד משמעית בעניין – ועד השופט סולברג, יו"ר ועדת הבחירות המרכזית לכנסת. סולברג מצא לנכון לחרוג מנוהג של עשרות שנים, לפיו השופטים, יושבי הראש של הוועדה, אינם משתתפים בהצבעות על פסילת מועמדים – והוסיף את קולו לשלל הקולות התומכים בפסילה.
החשד עוד יוסיף ויתחזק אם נזכור כי מבחינה משפטית, כפי שאסביר מיד, המקרה הנדון רחוק מאוד מלהיות חד משמעי. אולי אפילו להפך.
שביעות רצון מהזוועות
ייאמר מיד – דבריו של אבו-שחאדה, שעות אחדות לאחר שהחלו להתברר ממדי הטבח והאכזריות של מאורעות 7/10, הם מזעזעים, מבישים ומחפירים. לא רק שלא ניתן למצוא בהם גינוי, ולו מרומז ורפה, או אפילו זעזוע מוסרי ואנושי בסיסי לזוועות, אלא שלא מעט משפטים שכתב – כמו “אם עזה הקטנה יכולה... אחרים יוכלו לעשות זאת בצורה פשוטה ויעילה יותר” – מסגירים יותר מנימה של סיפוק ממה שהתרחש.
ודאי שאדם שזוהי תגובתו, לא ראוי לכהן כחבר בכנסת ישראל. זאת ועוד, גם החוק עצמו (סעיף 7א לחוק יסוד: הכנסת), לא דורש תמיכה מפורשת במעשי טרור, כדי להביא לפסילת רשימה או מועמד. החוק פוסל מי שבמטרותיו או במעשיו, “לרבות בהתבטאויותיו, במפורש או במשתמע”, תומך במאבק מזוין של ארגון טרור נגד מדינת ישראל. ותמיכה משתמעת של אבו-שחאדה בטבח, ודאי הייתה בדבריו.
אך כאן צצה לה התהייה הגדולה: ממתי בעצם מתעניין בית המשפט העליון, או מתעניינת היועצת המשפטית לממשלה, בלשון החוק? לפני שנתיים וחצי רעשה הארץ כאשר בית המשפט העליון ביטל את תיקון הסבירות. “לראשונה בהיסטוריה ביטל העליון סעיף בחוק יסוד!” זעקו הכותרות. אלא שלמען האמת, זו לא הייתה הפעם הראשונה. עוד שנים ארוכות קודם לכן ביטל בית המשפט העליון סעיף אחר בחוק יסוד – את אותו סעיף 7א העוסק בפסילת מועמדים לכנסת. אמנם לא ביטול מפורש, אך ביטול דה-פקטו.
חוק בלי שיניים
כלומר, לשון החוק הקובע באילו תנאים ייפסלו אדם או מפלגה מלהתמודד, ברורה. על פי סעיף 7א לחוק יסוד: הכנסת ועדת הבחירות המרכזית, באישור בית המשפט העליון, רשאים לפסול מועמד לכנסת אם התבטאויותיו או מעשיו עולים לכדי שלילת קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, הסתה לגזענות או תמיכה במאבק מזוין נגד ישראל.
אלא שבית המשפט העליון, על דרך ה"פרשנות”, הוסיף וקבע שורה של תנאים מחמירים, נוספים על מה שקבעה הכנסת, כדי שניתן יהיה לפסול מועמדות. כך למשל נקבע על ידי השופטים שכדי להצדיק פסילה, האמירות צריכות להיות ברורות, מפורשות וחד משמעיות. עוד נקבע, שלא די בהתבטאויות אקראיות, אלא הן צריכות להיות חוזרות ונשנות. ההתבטאויות הפסולות גם צריכות להיות דומיננטיות, אמרו השופטים, ולשקף את עיקר המצע הפוליטי של המועמד, ולא רק חלק שולי שלו. ולבסוף נקבע על ידם כי לא די בהתבטאויות בעלות אופי תאורטי בלבד, אלא נדרשת פעילות מעשית משמעותית, שנועדה להוציא את המטרות הפסולות מהכוח אל הפועל.
פרשנות דווקנית ומצמצמת זו של החוק הפכה את סעיף 7א הנ"ל לאות מתה. ואכן, מאז חקיקתו ועד היום, במשך קרוב לארבעים שנה, מעולם לא אישר בית המשפט העליון פסילת מועמד ערבי או מועמד שהתמודד ברשימה ערבית. היחידים שנפסלו מכוח החוק הם יהודים בלבד – כמו למשל חבר הכנסת לשעבר, מיכאל בן-ארי, בבחירות 2019.
ספק רב, רב מאוד, אם ההתבטאויות שבגינן נפסל אבו-שחאדה עומדות באמות המידה המחמירות שנקבעו בפסיקה. “ההלכה הנוהגת עמנו”, שב וחזר בית המשפט העליון, “קובעת כי על מנת להוכיח כי מועמד או רשימה המבקשים להתמודד בבחירות תומכים במאבק מזוין של ארגון טרור, יש להראות כי זוהי המטרה המרכזית של הרשימה, וכי היא פועלת באופן מעשי למימושה”.
ולענייננו – עם כמה שמדובר בהתבטאויות מזעזעות, הרי שתמיכה ברורה ומפורשת, דומיננטית, מעשית ושיטתית במאבקו של חמאס נגד מדינת ישראל – פשוט אין כאן. כך מתברר אם בוחנים את ההתבטאויות כשלעצמן, ובוודאי אם מצרפים אליהן את הסבריו של אבו-שחאדה, שהבהיר בדבריו בפני הוועדה שלא התכוון באמירותיו להביע תמיכה בטרור.
סימנים של התפכחות?
חזרנו אם כן לנקודת ההתחלה. כיצד ניתן להסביר את אחדות הדעים החשודה, ששותפים לה פוליטיקאים – מימין ומשמאל – ומשפטנים? שלוש השערות עולות על דעתי.
ראשית, ייתכן שפסילתו של אבו-שחאדה משקפת שינוי בגישה המשפטית, ותפיסה שלפיה מה שנקבע ביחס לפסילת מועמדים לפני שנים, אינו רלוונטי עוד לאחר 7/10. מה שהיה – לא יהיה. מה שניתן היה לסבול אולי ב-2019, לא ניתן עוד לסבול היום. אולי גם המשפטנים היו אחוזים בקונספציה האומרת שהדמוקרטיה הישראלית חזקה ואיתנה, ויכולה להכיל בבטחה גם דעות מזעזעות וקיצוניות. אולי פסילתו של אבו-שחאדה מסמנת את ההתפכחות של מערכת המשפט מהקונספציה המוטעית.
אך לפי פרשנות מעט יותר צינית או מפוכחת – ההפך הגמור הוא הנכון. אולי סימונו הבולט של אבו-שחאדה כקיצוני כל כך דווקא נועד להכשיר מועמדים אחרים, שבאופן אמיתי ועמוק קיצוניים בדיוק כמוהו – כמו רע"ם ובל"ד? לפי פרשנות זו, אבו-שחאדה פשוט משלם את מחיר רצונן הנואש של מפלגות השמאל (ונציגיהן במערכת המשפט) להכשיר את שאר המפלגות והמועמדים הערבים, ראשית כמועמדים לכנסת ולאחר מכן כשותפים לגיטימיים לקואליציה ולממשלה.
ואולי, אם נדבק בגישה המפוכחת, מדובר פשוט בכניעה בלית ברירה בפני דעת הקהל והסנטימנט הציבורי. הבנה שיש גבול לכל תעלול. שהחברה הישראלית, לאחר האסון הנורא ולאחר שלוש שנות מלחמה, הגיעה לקצה גבול יכולת ההכלה שלה – ומי שיצדד במועמדותו של מי שהתבטא כך במוצאי 7/10, פשוט ישלם על כך מחיר פוליטי בקלפי.
בשבוע הבא תגולגל הסוגיה לפתחו של בית המשפט העליון. כל החלטות הפסילה יידונו בהרכב מורחב של תשעה שופטים, כמצוות המחוקק. אז גם נוכל לדעת טוב יותר לאן נושבת הרוח, ואיזו מן ההשערות שהעליתי כאן קולעת יותר.
כך או כך, גם הסוגיה הנפיצה הזו שבה ומזכירה לנו שהמשפט החוקתי הישראלי מורכב ממעט מאוד משפט – ומהרבה מאוד פוליטיקה.