השבוע אישרה ממשלת איטליה של ג’ורג’ה מלוני צו שמציב תקרה של 30% לתלמידים זרים שאינם דוברי איטלקית בכיתות, אוסר על לבישת בורקה וניקאב בבתי הספר, ומחייב הורים של תלמידים המתקשים להשתלב במערכת החינוך ללמוד איטלקית.
מלוני הסבירה כי המטרה אינה להרחיק ילדים זרים, אלא למנוע היווצרותן של “כיתות גטו” שאינן מאפשרות השתלבות. אבל מעבר לניסוח הרשמי, קשה להתעלם מהמשמעות הפוליטית: אחת המדינות המרכזיות באירופה כבר אינה מסתפקת בניסיון לנהל את ההגירה. היא מבקשת לעצב מחדש את תנאי הקליטה וההשתלבות של המהגרים בתוכה. וזה לא קורה רק בארץ המגף.
מאיטליה לבריסל
ביוני האחרון נכנסה לתוקף אמנת ההגירה והמקלט האירופית. מדובר בחבילת חקיקה שנועדה ליצור מערכת אחידה יותר לטיפול בהגירה ובבקשות מקלט. לראשונה, מחויבות מדינות האיחוד לרשום ולבדוק באופן שיטתי את מי שנכנסים באופן בלתי חוקי, לבצע בדיקות זהות, ביטחון ובריאות בגבול, ולהחיל הליכי גבול מואצים על מבקשי מקלט שסיכוייהם לקבל הגנה נחשבים נמוכים. במקביל, הוחמרו הכללים נגד בקשות חוזרות ותנועות לא מורשות של מבקשי מקלט בתוך האיחוד.
אבל החלק המעניין יותר הגיע באותו חודש. ב-1 ביוני הגיעו הפרלמנט האירופי והמועצה להסכמה על תקנון אירופי חדש להחזרת מהגרים שאין להם זכות להישאר באיחוד – וב-11 ביוני אישר הפרלמנט את ההסכם ברוב של 418 מול 218. התקנון החדש נועד להפוך את מדיניות ההחזרה ממערכת מפוצלת של מדינות לאומיות למערכת אירופית משותפת. הוא מאפשר להאריך מעצר של מי שעומדים בפני הרחקה, להכיר בהחלטות גירוש של מדינות אחרות באיחוד, ולחייב החזרה במקרים שבהם אדם אינו משתף פעולה, מתחמק מהרשויות או מהווה סיכון ביטחוני.
החידוש הדרמטי ביותר הוא האפשרות להקים “מרכזי החזרה” במדינות מחוץ לאיחוד. מדינה אירופאית תוכל להגיע להסכם עם מדינה שלישית ולהעביר אליה מהגרים שקיבלו צו הרחקה, גם אם אותה מדינה אינה ארץ המוצא שלהם. אמנם נקבעו לכך תנאים, כולל עמידה בזכויות אדם ובאיסור על החזרה למדינה שבה נשקפת לאדם סכנה, אך עצם האפשרות מסמנת שינוי מחשבתי משמעותי: ההרחקה אינה חייבת להסתיים עוד בגבול אירופה או במדינת המוצא.
מצילים את אירופה
בדיוק בנקודה הזו נכנסת לתמונה תנועת “Save Europe Act” (החוק להצלת אירופה), שאותה מובילים אווה ולארדינגרברוק מהולנד ומרטין זלנר מאוסטריה – שני פעילים פוליטיים ומשפיענים, מהבולטים במחנה הימין הריבוני האירופאי.
היוזמה מבקשת להקפיא ערוצי הגירה חדשים ממדינות שאינן מערביות, להקשיח את ההגנה על גבולות האיחוד, לייעל את הליכי ההחזרה ולצמצם תמריצים כלכליים להגירה. היא פועלת באמצעות קמפיין אירופאי, גיוס חתימות, רשתות חברתיות ושיתוף פעולה עם פוליטיקאים ותנועות ימין במדינות שונות.
אבל דווקא כאן מתגלע הפער התהומי בין הממסד האירופאי לציבור. ב-22 ביולי סירבה הנציבות האירופית לרשום את היוזמה כ"יוזמה אזרחית אירופית” – עוד לפני שהגיעה לשלב שבו אזרחי האיחוד יכולים להתחיל לאסוף את מיליון החתימות הנדרשות, כדי להביא הצעה לדיון במוסדות האיחוד. הנציבות קבעה כי היוזמה עומדת בסתירה לערכי האיחוד ולזכויות המעוגנות במגילת זכויות היסוד.
קביעה זו כבר מספרת סיפור גדול הרבה יותר על אירופה. הממסד האירופאי מוכן כיום לדבר על החזרת מהגרים, על גבולות ועל אכיפה, אבל כאשר הדיון עובר לשאלה כמה הגירה אירופה מוכנה לקבל, מאילו אזורים בעולם ומה המשמעות של השינוי הדמוגרפי – בריסל מותחת קו אדום.
הנציבות קבעה כי אי אפשר להצדיק הגבלה רחבה של ערוצי הגירה על בסיס מוצא אתני, גם כאשר הטענה היא שמדובר בהגנה על הזהות הלאומית ועל הרציפות התרבותית והדמוגרפית של עמי אירופה. מבחינת הממסד הישן, זו אינה שאלה לגיטימית של מדיניות הגירה, אלא קו שאסור לחצות.
וזה בדיוק הפער שהולך ונפער באירופה. הימין הריבוני טוען שהבעיה אינה רק בכך שאירופה לא מצליחה להחזיר מספיק מהגרים, אלא בכך שבמשך שנים הממסד האירופאי קיבל החלטות ששינו את פני היבשת והצביון הדתי והתרבותי של אירופה. הממסד האירופאי הישן מצידו ממשיך להגן על התפיסות הפרוגרסיביות של רב-תרבותיות, גבולות פתוחים ושוויון מוחלט.
הסירוב לרשום את “החוק להצלת אירופה” ממחיש את העימות הזה היטב. אל מול ההגמוניה הישנה ששולטת בעמדות הכוח, ניצבים כוחות פוליטיים ואזרחיים חדשים. כוחות אלה כבר אינם מוכנים לקבל את ההנחה שהכיוון שנקבע במוסדות האיחוד הוא גם הכיוון שבו הציבור האירופי רוצה ללכת.
הימין משנה את השיח
כפי שאנחנו חוזים בשנים האחרונות, וביתר שאת בחודשים האחרונים, המערכת הפוליטית משתנה בהתאם. למשל, ההישגים של “אלטרנטיבה לגרמניה” וההתחזקות של מארין לה פן בצרפת, במקביל להתחזקות תנועות ימין ריבוני בכל אירופה: “ווקס” בספרד, “מפלגת החירות האוסטרית” וכמובן מפלגות הימין הריבוני באיטליה – “האחים של איטליה” של ראש הממשלה מלוני, ו"לגה” של מתאו סלביני.
זה תהליך שעדיין נמצא בעיצומו. קשה לדעת האם יצליח הימין הריבוני להפוך את הקערה על פיה ולתפוס לחלוטין את עמדות הכוח וההשפעה במוסדות האיחוד האירופאי – וכך למעשה להחליף את האליטות הישנות. יחד עם זאת, התהליך הזה מתחיל להיות מורגש גם בזירה האזרחית וגם בזירה הפוליטית.