אין וואטסאפ כיתתי, המורים אינם מוסרים את מספר הטלפון האישי, התקשורת מתבצעת כמעט אך ורק במיילים רשמיים, והמענה עשוי להגיע רק כעבור יום או יומיים. בנוסף לזה, אספות ההורים קצובות לעד 20 דקות לפגישה. זו מערכת החינוך הציבורית בברוקליין, פרבר של בוסטון, כפי שתיארו אותה 32 אימהות ישראליות. הן רואיינו במסגרת מחקר חדש של ד"ר שירה בסר-בירון, מרצה בתוכנית לתואר ראשון בחינוך לגיל הרך במרכז האקדמי לוינסקי-וינגייט. ילדיהן לומדים בכיתות א'–ח’, וכולן הכירו מקרוב גם את המערכת בישראל.
המורה לא חבר
“אל המורים פונים בתואר רשמי, ואספות ההורים מתנהלות בדייקנות אמריקאית מרשימה”, מתארת בסר-בירון. לדבריה, הציפייה הראשונית של אם ישראלית שמגיעה לרילוקיישן היא לחוות ריחוק ואף ניכור. אלא שלאורך זמן התמונה התהפכה. חלק מהמרואיינות פירשו את הגבולות הברורים בצורה אחרת – כביטוי של כבוד למקצועיות של המורה ולזכותו לחיים אישיים.
בתזמון מקרי, ובלי קשר למחקר, נכנס בישראל לתוקף מסמך שנוגע בדיוק באותן שאלות. ב-10 באוגוסט פורסם חוזר מנכ"ל חדש של משרד החינוך: “הקשר ודרכי ההתנהלות בין מוסדות החינוך לבין ההורים”. בניגוד למסמכי מדיניות קודמים, הוא נוקט שפה אופרטיבית.
עיקרי החוזר
סעיף 4.7 הוא לב ההסדרה. הוא מחייב כל מוסד לפרסם את ערוצי התקשורת ואת זמני הפנייה, שייקבעו בשיח עם עובד או עובדת ההוראה. שיח יזום של הורים על מצבו הכללי של התלמיד, הדורש שיחת עומק, יתקיים רק לאחר תיאום מראש.
מנגנון נוסף הוא מדרג פנייה. בקושי או בקונפליקט, ההורים יפנו תחילה לאיש החינוך הקשור ישירות לעניין. רק לאחר מכן, במידת הצורך, יצרו קשר עם גורם בכיר יותר. החוזר מבחין במפורש בין המרחב האישי למקצועי של עובדי ההוראה, ומבהיר שההנחיות אינן חלות במצבי חירום.
סעיפים נוספים בחוזר עוסקים בשיח מכבד, באיסור על האזנות סתר, ובכניסת הורים לבית הספר בתיאום מראש בלבד.
סוגיית הטלפון הפרטי
הסתדרות המורים מאשרת שקידמה את פרסום החוזר. “החוזר מהווה צעד משמעותי בהסדרת הקשר עם קהילת ההורים”, נמסר מההסתדרות. “עם זאת, זוהי רק ראשיתו של תהליך”.
בהסתדרות מסייגים את מושג השותפות ואומרים כי “שותפות אינה פירושה זמינות בלתי מוגבלת, והיא אינה מעניקה להורים אפשרות לפנות לעובדי ההוראה בכל דרך ובכל שעה”. מכאן נגזרת פרשנות חדה לסעיף 4.7, לפיה הטלפון הנייד של המורה נחשב לחלק מהמרחב האישי שלו: “הטלפון הפרטי אינו מוקד שירות”.
לפי הפרשנות של ההסתדרות, “התקשורת עם עובדי ההוראה לא תתנהל באמצעות הוואטסאפ האישי שלהם. אין להפנות הורים לוואטסאפ האישי של עובד ההוראה, ואין לדרוש מעובדי הוראה לקרוא הודעות או להשיב לפניות באמצעותו”. יצוין כי החוזר עצמו אינו נוקב בשם של אפליקציה כלשהי או בדרך ספציפית ליצירת קשר.
נקודות ההשקה
כאן נוצר מפגש בין המחקר לחוזר החדש. השוואה מגלה ארבעה צירים משותפים: ערוץ תקשורת מוגדר, זמני פנייה ידועים מראש, הבחנה בין עדכון שוטף לשיחה מתואמת ומדרג פנייה. בברוקליין אלה נורמות מושרשות, אך בחוזר מדובר בדרישה חדשה.
“החוזר כבר מדבר בשפה הרבה יותר אופרטיבית”, אומרת בסר-בירון. “במובן הזה, הוא קרוב מאוד לתובנות שעלו לי במחקר”.
הפערים הקיימים
ובכל זאת, ישנם שני פערים מרכזיים בין המציאות בבוסטון להוראות החדשות בישראל.
הפער הראשון נוגע לשקיפות דיגיטלית שוטפת. לפי הריאיונות, בארה"ב מוזנים לאפליקציות ייעודיות ציונים, משובים ועדכונים לאורך כל השנה. ההורה יודע איפה ילדו עומד, ואינו ממתין להפתעות בסוף המחצית. התוצאה מפתיעה: דווקא בגלל השקיפות, אספת ההורים מתפנה לשאלות רחבות יותר על מצבו הרגשי של הילד, השתלבותו בכיתה ומה קורה בהפסקות. בישראל, לעומת זאת, תיארו חלק מהמרואיינות מפגשים שנותרו ממוקדים בציונים ובתעודות.
מערכות דומות קיימות גם כאן. החוזר אף מחייב לפרסם את “אופן העדכון ותדירותו”, אך אינו קובע נורמת דיווח אחידה. “החסם המרכזי בישראל הוא לא טכנולוגי, אלא תרבותי וארגוני”, אומרת החוקרת. “ברגע שהורה יכול לשלוח הודעה ישירה למורה בכל רגע, המערכת הדיגיטלית הרשמית מאבדת מהכוח שלה”.
הפער השני הוא מעטפת קהילתית. במחקר תוארו הרצאות שמספק בית הספר להורים בנושאים כמו סכנות ברשת, מניעת אלימות ושימוש בסמים, ניהול כלכלי ועוד. זאת, לצד יוזמות לחיזוק הקשר כמו מפגשי זום שבועיים, שבהם מורות ומורים מקריאים סיפור לילדים הצעירים. החוזר הישראלי מזכיר אספות ואמנה משותפת, אך אינו עוסק במעטפת מסוג זה.
לדברי בסר-בירון, לא מדובר בפיצוי על הדיסטנס, אלא במנגנון שמאזן אותו: “החום והקשר אינם נעלמים, אלא עוברים ממרחב אישי ובלתי מוסדר למרחב קהילתי ומתוכנן”.
נא לא להעתיק
מדוע בכל זאת אי אפשר לייבא את המודל כמו שהוא? החוקרת נעזרת במושג של האנתרופולוג אדוארד הול, שהבחין בין סוגי תרבויות: עתירות הקשר ודלות הקשר. ישראל נוטה לסוג הראשון, המתאפיין בקשר אישי, בגמישות ובספונטניות. ארה"ב נוטה לסוג השני עם כללים מפורשים ומבנים מוסדיים.
“התרבות הישראלית היא תרבות שיש בה קשר אישי, ישירות, גמישות וספונטניות, ואלה ממש לא חסרונות”, מסבירה בסר-בירון. “מה שנוצר זה תחושת קרבה, שייכות ונגישות”. הקושי, לדבריה, מתחיל כשאין גבולות – ואז הקרבה הופכת לעומס ולציפייה לזמינות מתמדת.
החוקרת מוסיפה כי גם אופן הצגת ההנחיות חשוב: “אם ההנחיות יוצגו להורים כ’אסור לפנות למורים’, תהיה התנגדות. אבל אם יציגו אותן כדרך שתבטיח מענה מקצועי, מכבד ומסודר יותר, ותגן על המורים משחיקה, יש סיכוי טוב יותר שיקבלו אותן”.
יש גם מגבלה מבנית. בסר-בירון מצביעה על כיתות גדולות, מחסור בכוח אדם ושחיקה. “ממש לא הייתי מציעה להעמיס על המורים עוד ועוד פעילויות קהילתיות”, היא אומרת, ומציעה גרסה צנועה יותר: מפגשים מתוכננים מראש והרצאות בשיתוף הרשות המקומית או השירות הפסיכולוגי.
מבחן היישום
השיח על הסדרת הקשר בין ההורים והמורים אינו חדש. כבר ב-2013 פעלה במשרד החינוך ועדה שנועדה לגבש מדיניות בנושא. “זה לא רק היעדר הנחיות, אלא הפער בין מדיניות לבין תרבות ארגונית”, אומרת בסר-בירון. “בישראל התרגלנו לעובדה שזמינות גבוהה של המורה היא סימן לאכפתיות”.
ברמה המעשית היא מציעה שלושה צעדים: מסמך קצר שיפורסם בתחילת השנה לכל ההורים ולצוות ויפרט ערוצים, שעות, זמן תגובה סביר והגדרת חירום; נורמות שימוש בכלים הדיגיטליים: מה מעדכנים, באיזו תדירות ומי אחראי; והבחנה מפורשת בין עדכון קצר לשיחת עומק.
התנאי, לדבריה, הוא גיבוי ארגוני. “אם מורה מציבה גבולות אבל ההנהלה לא עומדת מאחוריה, ההנחיה לא תחזיק מעמד. נדרש גיבוי ניהולי ברור, הכשרה של מורים, וגם הסברה להורים: לא רק מה מותר ומה אסור, אלא למה זה חשוב”.
גם בהסתדרות רואים בחוזר נקודת פתיחה, ומצהירים על כוונה להרחיב את ההסדרה בעתיד.
“המטרה היא לא להרחיק הורים מבית הספר, אלא לבנות שותפות חינוכית בריאה יותר”, מסכמת בסר-בירון. “קשר טוב לא נמדד בכמה מהר המורה עונה להודעה בלילה, אלא באיכות השיח ובאמון ההדדי”.
