מאז שאני כותב על המזרח התיכון, תומאס ל. פרידמן הוא אחד משקי החבטות המועדפים עליי.
אינני מתכוון לכך באופן אישי. פרידמן הוא עיתונאי מוכשר, סופר מחונן, ואולי בעל הטור המשפיע ביותר באמריקה בתחום מדיניות החוץ. הבעיה היא שכאשר מדובר בישראל ובמזרח התיכון, הוא טועה באופן מרהיב, חוזר ונשנה, ובביטחון רב. מה שמרשים עוד יותר הוא שהטעויות שלו אף פעם לא גורמות לו לשנות את הנוסחה.
בפעם הזו תשומת ליבו הופנתה לאיפא"ק.
במאמר שכתב ב"ניו יורק טיימס” על המועמד הדמוקרטי לסנאט האמריקאי במישיגן, ד"ר עבדול אל-סייד, ייעץ לו פרידמן להישאר נאמן לדעותיו הפרו-פלסטיניות, ועדיין לפנות לבוחרים היהודים ו"לתקוע לאיפא"ק”.
הביטוי הזה ראוי ליותר תשומת לב מכפי שפרידמן כנראה התכוון.
איפא"ק היא יעד לגיטימי לביקורת. כמו כל ארגון פוליטי באמריקה ניתן לתהות על הוצאותיו, על תמיכה שהוא מעניק ועל האסטרטגיה הפוליטית שלו.
אבל, “לתקוע לאיפא"ק”, כלשונו של פרידמן, אינו טיעון של מדיניות. אם כבר, זהו ביטוי לרעיון שהולך ותופס תאוצה, לפיו יש משהו חסר טעם, או אפילו לא לגיטימי, בכך שאמריקנים מתארגנים פוליטית לתמיכה בישראל.
זו אינה הפעם הראשונה שפרידמן צועד בנתיב הזה.
בדברים ידועים לשמצה מ-2011, פרידמן כתב כי מחיאות הכפיים הסוערות שקיבל ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו בקונגרס “נקנו ושולמו על ידי הלובי הישראלי”. שנתיים לאחר מכן, הוא רמז כי המחוקקים יעשו את רצונו של הלובי הישראלי משום שהם זקוקים לקולות היהודים ולתרומות לקמפיין.
קשה לפספס את המסר.
כשארגוני סביבה מוציאים מיליונים בניסיון להשפיע על הבחירות, זו דמוקרטיה. כשאיגודי עובדים עושים זאת, זו דמוקרטיה. כשארגוני בקרת נשק או ארגוני זכויות נשק עושים זאת, זו דמוקרטיה. כשארגונים ערבים-אמריקנים ומוסלמים-אמריקנים מפעילים לחץ על הקונגרס בנושא מדיניות המזרח התיכון, זו דמוקרטיה.
אבל כשאמריקנים התומכים בישראל מתארגנים, תורמים כסף, מפעילים לחץ על הקונגרס ומצביעים בהתאם לאמונתם – פרידמן מתייחס להשפעתם פעם אחר פעם כאל דבר המחייב חשדנות מיוחדת.
מדוע?
שפה מסוכנת
ישנה היסטוריה עתיקה ומכוערת מאחורי הרעיון שכסף יהודי קונה ציות פוליטי. ייתכן שפרידמן אינו מתכוון לעורר אותה, אבל אדם עם ניסיונו צריך להכיר בסכנה הטמונה בשפה שמתקרבת לשם באופן מעורר דאגה.
מה שהופך את טורו האחרון לחושפני במיוחד הוא שפרידמן עצמו מזהה את השאלה האמיתית העומדת בפני אל-סייד.
אל-סייד אומר שהבוחרים היהודים צריכים לסמוך על מחויבותו לביטחונם הפיזי. פרידמן משיב בצדק כי יהודי ארצות הברית רוצים משהו נוסף: הכרה בכך שליהודים, כמו לעמים אחרים, יש זכות להגדרה עצמית לאומית.
בדיוק. זוהי הציונות.
אז אולי במקום לומר לאל-סייד “לתקוע לאיפא"ק”, פרידמן צריך לשאול מדוע ארגון המוקדש לשימור היחסים בין ארצות הברית לישראל הוא מלכתחילה מטרה כה מפתה?
כל זה משתלב בדפוס רחב הרבה יותר.
ב-2016 כתבתי על טענתו של פרידמן שישראל נחושה “לכבוש לצמיתות” את השטחים הפלסטינים שבין הים התיכון לנהר הירדן. זאת הייתה טענתו על אף העובדה המטרידה שישראל נסוגה ממרכזי האוכלוסייה הפלסטינים העיקריים במסגרת הסכמי אוסלו, יותר משני עשורים קודם לכן.
בשנת 2020, פרידמן רמז כי שינויי האקלים ומחסור במים מחזקים את הטיעון בעד ויתורים טריטוריאליים נרחבים. אלא שאז הגיעה הכינרת למפלס הגבוה ביותר לעונה זו של השנה, זה כמעט שלושה עשורים.
ישראל צריכה לסגת
ובשנת 2022, לאחר שפרידמן הכריז כי “ישראל שהכרנו נעלמה” בעקבות ניצחון נוסף של נתניהו, הצבעתי על פרט היסטורי לא נוח: הוא השמיע אזהרות לגבי ישראל הרבה לפני נתניהו. הוא ביקר את ישראל בתקופתם של ראשי המדינה יצחק רבין, שמעון פרס, יצחק שמיר ואריאל שרון.
ממשלות שמאל התחלפו. ממשלות ימין התחלפו. מדיניות ישראל השתנתה. המסקנה של פרידמן נותרה איכשהו זהה: ישראל הייתה תמיד המדינה שצריך לתקן.
זה מה שהופך את הרקורד שלו לראוי לבחינה. פרידמן בילה עשרות שנים במתן עצות לירושלים שהתיישנו רע מאוד, רק כדי לחזור עם גרסה נוספת של אותה העצה. הוא טען כי:
ישראל צריכה לסגת.
ישראל צריכה להתפשר.
ישראל צריכה להבין את התסכולים של הפלסטינים.
ישראל צריכה לדאוג לדעת הקהל העולמית.
והאמריקנים שמגנים על ישראל צריכים להפעיל פחות השפעה פוליטית.
בינתיים, המציאות ערכה ניסוי משלה. ישראל נסוגה מעזה. חמאס הפך אותה למובלעת טרור. ישראל הציעה הצעות מרחיקות לכת להקמת מדינה פלסטינית. המנהיגים הפלסטינים דחו אותן. איראן בנתה רשת אזורית של צבאות טרור. חיזבאללה צבר עשרות אלפי טילים בגבול הצפוני של ישראל. חמאס ביצע את הטבח ב-7 באוקטובר. ובכל זאת, איכשהו, זרקור הניתוח של בעל הטור המפורסם ממשיך לנוע חזרה לעבר ישראל – ולעבר אותם אמריקנים שמתעקשים להגן עליה.
איפא"ק אינה חסינה מביקורת. ישראל אינה חסינה מביקורת. וגם אני לא.
אבל תמיכה בישראל אינה פגם בדמוקרטיה האמריקנית. התארגנות פוליטית לתמיכה בישראל אינה שחיתות. והיהודים האמריקנים אינם זקוקים לאישורו של פרידמן, כדי לפעול בנחישות למען הישרדותה וביטחונה של המדינה היהודית.
השאלות שפרידמן צריך לשאול
אם עבדול אל-סייד רוצה שהבוחרים היהודים במישיגן יבטחו בו, הוא לא צריך “לתקוע לאיפא"ק”. הוא צריך לענות על שאלה פשוטה הרבה יותר: האם הוא מאמין שלעם היהודי יש את אותה הזכות להגדרה עצמית לאומית שהוא דורש בלהט כה רב עבור הפלסטינים?
וכשישראל מאוימת על ידי חמאס, חיזבאללה, איראן או גורמים אחרים השואפים בגלוי להשמדתה, יש לשאול אותו האם יעמוד לצד ישראל – או יטיף על הוויתורים שעליה לעשות בהמשך?
אלה הן השאלות שפרידמן צריך לשאול.
במקום זאת, לאחר עשרות שנים של תחזיות שהתבדו למול המציאות, ונוסחאות שהוכחו כשגויות במבחן הניסיון, הוא שוב מצא את האשם: ישראל והאנשים שמגינים עליה.
יש דברים, כנראה, שאף פעם לא משתנים.