אנגלית היא לא עמדה פוליטית. היא לא אידיאולוגיה. היא גם לא מידת הדתיות של האדם.
ותתפלאו לשמוע, לא כל דוברי האנגלית עשויים מעור אחד. נכון, שפה קשורה לתרבות, אבל גם אמריקנים ובריטים, למשל, לא חולקים בהכרח את אותה התרבות. מתי בכל זאת התפתח בינינו דוברי האנגלית בישראל, סוג של קשר? תחושת אחווה שאולי לא היינו חשים באופן אוטומטי כלפי דוברי צרפתית או ספרדית? רק לאחר שנהפכנו לישראלים. או נכון יותר, כתוצאה מהקשר הבלתי נראה של יחס של הישראלים אלינו, וזו לא מחמאה.
היינו ונשארנו הסוג האוקסימורוני ביותר של זרים. אזרחים פריבילגים, אבל מסוג ב’. זה היחס.
פלאשבק ליולי 1977. האולם באוניברסיטה העברית היה ברובו מלא באמריקנים שהגיעו לתוכנית החד-שנתית לסטודנטים מחו"ל. עמיתינו הישראלים היו אמורים לחזור לקמפוס בסתיו. אנחנו גרנו במעונות שלהם, וניסינו להבין איך מסתדרים עם חלב שהגיע בשקית.
“אל תצפו לשטיח אדום מהישראלים”, הזהירה אותנו המדריכה מהפודיום. “בניגוד אליכם, הם כבר היו בצבא, חלקם כבר נשואים. הם כאן כדי ללמוד, לא כדי לבלות. ובוודאי שלא כדי לרקוד איתכם הורה”. זה היה הכי פחות מתנשא שלה.
המסר היה ברור: הציונות אולי העניקה לנו תחושת קשר לארץ ולעם ישראל, אבל מוטב שנשכח מהרעיון שאנחנו באמת שייכים.
עזרה כן, חברות לא
באותו רגע לא הבנו את גודל האירוניה שבדבריה. פחות מחודש קודם לכן התחולל בישראל מהפך חסר תקדים: מנחם בגין נבחר לראשות הממשלה. לראשונה בתולדות המדינה, הימין החליף את השמאל בשלטון.
המכה שספגה האליטה האשכנזית־סוציאליסטית הייתה קשה. השמחה בקרב המזרחים המקופחים, שבגין חיבק והכיר בהם כיהודים שווים וראויים, ולא כ"אספסוף פרימיטיבי”, הייתה עצומה.
אז כמו היום, הקרע לא היה רק בין יונים לניצים, וגם לא בין יוצאי אירופה לבין מי שמשפחותיהם הגיעו מצפון אפריקה. מתחת לכל אלה הסתתר, וקיים עד היום, מאבק מעמדי בין ההגמוניה שמינתה את עצמה, לבין הציבור שהיא ראתה כנחות ממנה.
ואף שהציבור המדובר הוא זה שניצח בקלפי במשך רוב העשורים שחלפו מאז, ההגמוניה המשיכה לשלוט במוסדות שקבעו את הנורמות החברתיות. זה, אחרי הכול, מאפיין מוכר של המערב בכלל.
מה שמחזיר אותנו אל “מצוקת האנגלוס”. הבעיה שלנו הייתה חברתית לחלוטין.
אמרו לנו שהסטודנטים הישראלים לא ערכו מסיבות. זה היה שקר מגוחך. כי האמת הייתה שהם דווקא חגגו, אבל אותנו לא הזמינו. אלא אם כן, הייתה מאחורי ההזמנה כוונה רומנטית.
התרגלנו לבקשות עזרה שלהם בתרגום חומרי לימוד מאנגלית לעברית, או בניסוח מועמדויות למשרות בחו"ל. לא הייתה לנו שום בעיה לסייע. אבל ידידות עם צבר ישראלי, שלא לדבר על חברות, הייתה קשה במיוחד להשגה. וכשהיא כבר נוצרה, ההרגשה הייתה של קבלה למועדון נחשק.
כעבור 20 שנה בארץ סיפרתי על כך לאחת מחברותיי הקרובות, ישראלית מבטן ומלידה. התברר שהיא למדה באותה האוניברסיטה ובאותה תקופה. בשיחה כנה חברתי הודתה שהייתה מתעלמת מקיומי, אילו היתה נתקלת בי אז.
“אמריקנית”, היא אמרה, מבלי לפרט.
כיום בישראל, מזרחים רבים, במיוחד אלה המזוהים עם הימין, עדיין חווים את עוקץ ההתנשאות באקדמיה ובמקומות העבודה. כשמכנים אותך “בבון”, קשה שלא לחוש כך.
הסנוביות כלפי האנגלוס מתבטאת באופן אחר. היחס שמועבר אלינו, גם אחרי 50 שנה בארץ, הוא כאילו היה משהו פתטי בעזיבתנו את נאות הדשא בארצות המערב והחלפתם בחיים במדבר הציוני. כאילו עצם המעשה של עלייה לישראל מארצות רווחה, הוא צעד טיפשי, או נאיבי, או גם וגם. זה השדר.
גשר דו כיווני
הגישה הזאת, משני צדדיה, ניכרת גם בתקשורת. כשעיתונים בארץ החלו לפרסם מהדורות באנגלית, הכותבים והעורכים שלהן לא זכו ליחס רציני מצד עמיתיהם במהדורות העבריות – אף שאנגלית, בניגוד לעברית, היא שפה שנקראה בכל רחבי העולם.
דוברי אנגלית, בפרט כאלה שלא נפטרו מהמבטא, לא יוזמנו לאולפנים, לא ירואיינו בתכניות הנחשקות, ובוודאי שלא ישובצו ככתבים. ההתנשאות הזו אגב נכונה גם לעולים בעלי שפות אחרות. לא משנה כמה שנים אנחנו בישראל, מה עשינו בחיים, מה למדנו ואפילו כמה הצלחנו בתוך הארץ או מחוצה לה – ההתנשאות הצברית על בעלי מבטא, עודנה כאן כדי להישאר.
כנגד האפליה השקטה הזו, “JNS ישראל” יעשה את הדרך ההפוכה. זוהי הפעם הראשונה שגוף תקשורת אמריקני פותח שלוחה בעברית. ככזה הוא יהווה גשר דו כיווני בין העולים באשר הם, עם מבטא או בלעדיו, לבין הסברס. עבורנו, האנגלוס במערכת, זהו רגע מאושר ואות כבוד.