מריבה טובה לשני הצדדים

חילופי המהלומות בין הליכוד לעוצמה יהודית נשמעים כמו עוד מריבה בתוך מחנה הימין. הליכוד מאשים את בן גביר ב"בלוף” וקורא לו להפסיק לתקוף את נתניהו ולהתרכז במניעת ממשלת שמאל. עוצמה יהודית משיבה שנתניהו מדבר בשני קולות: מבטיח לבוחריו ממשלת ימין, ובמקביל משאיר לעצמו פתח לממשלה עם גדי איזנקוט.

אבל מאחורי הטונים הגבוהים מסתתרת אמת פוליטית פשוטה: לשני הצדדים יש אינטרס שהוויכוח הזה יימשך.

אחלה קמפיין גוועלד

בליכוד צריכים להזכיר למצביעי הימין מי “האויב”. מבחינתם, כל יום שבו בן גביר תוקף את נתניהו הוא יום שבו הוויכוח מתנהל בתוך המחנה במקום מול איזנקוט, יאיר גולן וליברמן. המסר שהליכוד מנסה לקבע פשוט: מי שמחליש את נתניהו מסייע למחנה שמבקש להחליף אותו. זו הדרך המוכרת לכנס הביתה מצביעים שמתלבטים בין הליכוד למפלגות שמימינו.

אבל בן גביר מרוויח מאותו ויכוח בדיוק. למעשה, ככל שבליכוד מתאמצים יותר להבטיח שהוא יהיה חלק מהממשלה הבאה, כך יו"ר עוצמה יהודית מקבל הזדמנות לשאול מדוע בכלל נדרשות ההבטחות האלה. בן גביר רוצה שהאפשרות של ממשלה עם איזנקוט תישאר על השולחן הציבורי, מפני שהיא מעניקה לבן גביר את קמפיין הגוועלד הטוב ביותר שהוא יכול לבקש. לכן המריבה הזו טובה לשני הצדדים.

המסר של בן גביר למצביע הימין פשוט לא פחות: אל תסתפקו בהבטחות. אם עוצמה יהודית תהיה חזקה, יהיה קשה יותר להקים ממשלה בלעדיה. לכן הדרישה שנתניהו יתחייב שלא לשבת עם איזנקוט, אינה רק ניסיון לקבל תשובה מראש הממשלה. הרבה מעבר לכך, היא כלי קמפיין. אם נתניהו אכן יתחייב לכך, בן גביר יוכל לטעון שהוא זה שכפה על רה"מ את המהלך. כל עוד נתניהו לא עושה זאת, בן גביר יכול לומר שיש ממש בחשש, שנתניהו יעדיף את אייזנקוט בהרכבת הממשלה הבאה.

יד רוחצת יד

וכאן טמון הפרדוקס. הליכוד ועוצמה יהודית נשמעים כאילו מטרתם לסיים את הוויכוח. ואולם, פוליטית אף אחד מהם לא באמת ממהר לעשות זאת, משום שהוא טוב לשני הצדדים. הליכוד זקוק לבן גביר כדי להזהיר מפני פיצול והחלשת נתניהו; בן גביר זקוק לליכוד כדי להזהיר מפני ממשלה שתקום בלעדיו.

עד הבחירות נשמע כנראה עוד הרבה הודעות זועמות משני הצדדים. אך כדאי לקרוא אותן לא רק כשאלה מי צודק, אלא גם לשאול מי מרוויח.

במקרה זה, התשובה כאמור היא: שניהם.