ההגירה מישראל גדלה בשנים האחרונות בקצב שלא נרשם זה 50 שנה. עם זאת, גם הגידול במספרים אינו משמעותי מבחינת גודל אוכלוסיית המדינה. כך קובע “המכון למדיניות העם היהודי (JPPI)”, בהערכה השנתית שלו.
לפי הדוח שפרסם המכון, חיים היום מחוץ לישראל כ-755 אלף ישראלים, לעומת כ-630 אלף לפני שלוש שנים. עם הילדים שנולדו להם בחו"ל, המספר מתקרב למיליון איש – שהם כ-7% מכלל הישראלים בעולם.
עלייה בירידה
הדוח עצמו נמנע מלקבוע מדוע יותר ישראלים עוזבים את המדינה. המלחמה היא הסבר מתבקש. אולם העלייה בהגירה החוצה החלה כבר ב-2022, יותר משנה לפני 7 באוקטובר, ולכן היא יכולה להיחשב “גורם תורם בלבד”, על פי הדוח.
המכון מעלה שתי אפשרויות נוספות שיסבירו את התופעה. הראשונה קשורה לגל העולים הגדול שהגיע מרוסיה ומאוקראינה באותה שנה, כתוצאה מהפלישה הרוסית לאוקראינה. מחקרים מראים שדווקא עולים חדשים הם הקבוצה שהכי נוטה לעזוב שוב. האפשרות הסבירה השנייה היא איזון דמוגרפי מחודש אחרי מגפת הקורונה. על פי הסבר זה, אנשים שדחו מעבר לחו"ל בשנות הסגרים, יצאו מהארץ בקצב גבוה לאחר המגפה. “הגורמים לתופעה עדיין אינם מובנים דיים”, מסכם הדוח.
ללא השפעה משמעותית
כדי לבחון את ההשפעה בפועל של עזיבת הישראלים, המכון בדק מה היה קורה אילו כל מי שעזבו היו חוזרים לארץ: אוכלוסיית ישראל הייתה עולה מ-10 מיליון נפש ל-10 מיליון וחצי בלבד. לשם השוואה, מדובר במדינה בינונית בגודלה של שוודיה למשל, כך שמעמדה של ישראל לא היה משתנה. “מבחינה מספרית גרידא”, מסיק הדוח, “לא הייתה להגירה השפעה שלילית בעלת משמעות על גודל אוכלוסיית ישראל”.
לא כמה, אלא מי
בשיחה עם JNS, נשיא המכון למדיניות העם היהודי, פרופ’ ידידיה שטרן, מאשר את הדברים: “ישראל היא מדינה לא קטנה, ואין חשש אמיתי לדלדול מספרי של אוכלוסייתה”.
עם זאת, הדאגה של שטרן נמצאת במקום אחר. לדבריו, המהגרים כוללים “בצורה לא פרופורציונלית, אנשים צעירים, בעלי השכלה גבוהה, שחיוניותם למשק ולחברה בישראל גבוהה יחסית”. הדוגמה שהוא נותן היא “הגירה של רופאים במספרים גדולים, שעלולה להטיל עול גובר על מערכת הבריאות בדור הבא”.
שטרן אינו נמנע מלציין את הקשר האפשרי לאווירה במדינה בשנה שלפני המלחמה. “הדעת נותנת שיש קשר בין האווירה הקשה שיצר המשבר הפוליטי-משפטי לבין תופעה זו”, הוא אומר. עם זאת הדבר לא נקבע בדוח במפורש משום ש"לא הייתה לנו דרך לערוך סקר מייצג בקרב העוזבים”, אך “די ברור שלא מדובר במקריות בלבד”.
שטרן מציין שהכלכלה והמצב הביטחוני לא היו גרועים במיוחד באותה תקופה, ושהשינוי המהותי היחיד היה הניסיון לקדם את הרפורמה המשפטית, שחלקים בציבור ראו בה איום על אופייה הדמוקרטי של ישראל.
ההערכה השנתית סוקרת גם את מצב העם היהודי מחוץ לישראל, ומגלה תמונה הפוכה. הקהילות היהודיות באירופה הצטמצמו במשך עשרות שנים. לפי הדוח, הגעת הישראלים אליהן עצרה בחלקן את הדעיכה. כך למשל, בסקנדינביה ילידי ישראל הם קרוב לחמישית מהיהודים. בבריטניה ובגרמניה הישראלים מהווים בין 7% ל-15%, ולפי הערכה זהירה של המכון, אף כפול מכך. “ההפסד של ישראל עשוי להיות רווח עבור אותן קהילות”, אומר שטרן.
יש מה לעשות
כדי להתמודד עם התופעה כלפי פנים, מבקש המכון מהממשלה להקים צוות משימה שיזהה מי שוקלים לעזוב, וינסה להציע להם סיבה להישאר בארץ. הדגש הוא על משפחות שבהן אחד מבני הזוג שירת תקופות ארוכות במילואים, וכן על מענקים ותמריצים לרופאים, לאקדמאים ולבעלי מקצועות מבוקשים.
כלפי חוץ, ממליץ המכון לסוכנות היהודית ולארגונים יהודיים להוסיף לעידוד העלייה קו פעולה שני: שמירה על הזיקה של הישראלים שכבר עזבו לישראל ולתרבות הישראלית. שטרן מציע גם לעודד ארגוני ישראלים בחו"ל, שבאמצעותם “נשמרת הזהות היהודית והישראלית של הדור הבא”. את עמדתו הוא מגדיר מורכבת: היינו רוצים שההגירה תיפסק, אך כל עוד היא קיימת יש “להוציא מהלימון לימונדה”.
