צרפת, ספרד, שוודיה, נורווגיה, פורטוגל, אירלנד, דנמרק, פולין, איסלנד, פינלנד ובריטניה – אלה אחת עשרה המדינות האירופאיות שהודיעו ב-8 בספטמבר 2026 על כוונתן להטיל או לשקול הגבלות על סחר במוצרים שמקורם בהתנחלויות הישראליות ביהודה ושומרון. עבור רבים בישראל, ההודעה רק מחזקת אבחנה שכבר התבססה: אירופה הולכת ומקשיחה את עמדותיה. התחושה הזו אינה סתם רושם חולף. שלוש סיבות הזינו בשנים האחרונות את הכעס הישראלי על אירופה.
הראשונה כמעט טריוויאלית, אך משמעותית לחיי היומיום: אירופה שימשה לישראלים מפלט זול יחסית, וטיסות הלואו-קוסט אפשרו כמה ימי חופשה בבודפשט או ברומא במחיר נמוך מערב בתל אביב. המלחמה וביטולי הטיסות פגעו בהרגל הזה.
השנייה חמורה בהרבה: מאז 7 באוקטובר, חלה עלייה חדה בביטויי אנטישמיות ברחבי אירופה, והאווירה הציבורית כלפי יהודים וישראלים הורעה במידה ניכרת. בערים מרכזיות, נוכחותן של קהילות מוסלמיות גדולות הפכה גם היא לגורם המשפיע על שיקולים אלקטורליים, אם כי לא בלעדי.
השלישית פוליטית באופייה: חלק ניכר מהציבור הישראלי סבור שהמוסדות במערב אירופה נוהגים במוסר כפול כלפי ישראל. תחושה זו נסמכת גם על נתונים: מחקר של המכון למדיניות העם היהודי (JPPI) מצא ששיעור ההצהרות השליליות של האיחוד האירופי על ישראל עלה מכ-29% לפני 7 באוקטובר לכ-46% כיום, ואילו שיעור ההצהרות החיוביות צנח מ-20% ל-8% בלבד.
זו התמונה שמצטיירת בעיני רבים בישראל, וההודעה מ-8 בספטמבר רק מאששת אותה, לכאורה.
אירופה השנייה
בעוד אחת עשרה ממשלות חתמו על ההצהרה בנושא ההתנחלויות, במשרדי הביטחון האירופאיים נמשך תהליך שקט הרבה יותר – וזה, למעשה, הכיוון האמיתי.
פינלנד, שחתומה על אותה הצהרה, הציעה באותה עת להאריך עד שנת 2034 את הסכם שיתוף הפעולה הביטחוני שלה עם ישראל, כפול באורכו מהסכמים קודמים. כעשרים פרויקטים דו-צדדיים פעילים כיום, וישראל הפכה לספקית הביטחון הזרה השנייה בגודלה של פינלנד, עם רכישות של למעלה מ-800 מיליון אירו בעשור האחרון (קלע דוד, ספייק, גבריאל). זאת בשעה שרוב הציבור הפיני, לפי סקרים שפורסמו, מעדיף דווקא להפסיק את מסחר הנשק עם ישראל.
גרמניה ממחישה את אותו פרדוקס בקנה מידה גדול הרבה יותר. האהדה הציבורית לישראל שם צנחה לשפל שלא נראה כמוהו, ובד בבד הפכה מערכת ה"חץ 3" לעסקת הייצוא הביטחונית הגדולה בתולדות ישראל, בהיקף של למעלה מ-6.7 מיליארד דולר. יוון חתמה בסוף אוגוסט על עסקת “מגן אכילס” בהיקף כ-3 מיליארד אירו, חלק ממערך הגנה אווירית רב-שכבתי מול טורקיה והמזרח התיכון.
ספרד ממחישה את הצד ההפוך – את המחיר שממשלה מוכנה לשלם כדי להתנתק. מדריד עיגנה בחוק את האמברגו על נשק ישראלי ומדברת בפומבי על “ניתוק טכנולוגי” מהתעשייה הביטחונית הישראלית, מהלך יקר שדוחף אותה לספקים חלופיים, בהם פיניים. נורווגיה, לעומת זאת, מוכיחה שחשיפה לאיום רוסי אינה יוצרת מאליה תלות בישראל: בזכות חלופות תעשייתיות משלה, היא הכירה ב-2024 במדינה פלסטינית תוך הפחתת הקשר הביטחוני עם ישראל, לא העמקתו.
ומשפט אחד, שנאמר בפגישה דיפלומטית שקטה בירושלים, מתמצת את כל הסיפור הזה טוב יותר מכל נתון. שר החוץ הצ’כי דאז, יאן ליפאבסקי, פנה לעמיתיו הישראלים ואמר: “מה שאיראן היא לישראל, רוסיה היא לנו”.
יש מקום לאופטימיות
שני התהליכים האלה לא באמת סותרים זה את זה – הם פשוט עונים על שאלות שונות. ברמה הפלסטינית, אירופה יכולה להקשיח את עמדתה: לגנות את ניהול המלחמה, להגביל סחר בהתנחלויות ולתמוך במדינה פלסטינית. אך באותה עת אותן ממשלות עצמן מגלות מחדש, נוכח המלחמה באוקראינה וחוסר הוודאות סביב הערבויות האמריקניות, את ההיגיון של גבולות, הרתעה ואיומים בליסטיים – היגיון שמעולם לא היה זר לישראל. פינלנד יכולה לחתום בבוקר על הצהרה נגד ההתנחלויות ולהאריך אחר הצהריים הסכם ביטחוני, כי מדובר בשני מישורים נפרדים לגמרי.
חזרתה של תחושת הפגיעות לאירופה לא הופכת אותה לפרו-ישראלית, וטעות תהיה לטעון כך. אבל היא יוצרת משהו יציב יותר מאהדה: הבנה אסטרטגית, כזו ששורדת גם ירידה בפופולריות וגם הכרזות קשות. זו בדיוק הסיבה ש-8 בספטמבר אינו סוגר שום דלת. האירופה שמענישה היום את ההתנחלויות היא גם זו שתזדקק מחר לישראל כדי להגן על עצמה. מי שהתרגל לראות באירופה גוש אחיד של עוינות, יצטרך לעשות הערכה מחדש: היא כבר לא תיכתב כגוש אחד, אלא מדינה אחר מדינה, קואליציה אחר קואליציה, חוזה אחר חוזה – ודווקא בפיצול הזה טמון לישראל מרחב תמרון אמיתי.