הבחירות בשוודיה הסתיימו, ולאחר ספירת 100% מהקולות התמונה ברורה: גוש האופוזיציה בראשות הסוציאל-דמוקרטים זכה ב-176 מתוך 349 המושבים בפרלמנט, לעומת 173 לגוש הימין. ראש הממשלה אולף קריסטרסון התפטר, ומגדלנה אנדרסון, יו"ר הסוציאל-דמוקרטים, צפויה לנסות להרכיב ממשלה חדשה.
אלא שהסיפור הגדול של הבחירות הללו מגיע מקבוצת האוכלוסייה שהפכה להיות לשון מאזניים – המהגרים. אמנם הסוציאל-דמוקרטים נותרו המפלגה הגדולה במדינה, עם 28% ו־99 מנדטים, אך מגמת ההיחלשות נמשכת זה כעשור.
הדרמה הגדולה יותר הייתה אצל “השוודים הדמוקרטים”. לאחר שהגיעו ב-2022 ל-20.5% והפכו למפלגה השנייה בגודלה, הם ירדו ל-17.5% ול-62 מנדטים. זו למעשה הפעם הראשונה שכוחם האלקטורלי יורד מאז כניסתם לפרלמנט.
מגמה מנוגדת
ההיחלשות של “השוודים הדמוקרטים”, בכ-3%, נראית מנוגדת למגמות הכלל אירופאיות, שהרי במדינות רבות ביבשת הימין מתחזק. ניתן להסביר את התוצאה בשינוי שחל במעמד המפלגה, ובסדר היום הפוליטי במדינה. לאחר שנים שבהן “השוודים הדמוקרטים” ביססו את כוחם כמפלגת מחאה, הפיכתם לשחקן מרכזי בגוש הימין, ושיתוף הפעולה שלהם עם הממשלה, צמצמו את היתרון שלהם כאלטרנטיבה לממסד הפוליטי.
במקביל, סוגיות שהיו מזוהות בעבר כמעט בלעדית עם “השוודים הדמוקרטים”, בעיקר הקשחת מדיניות ההגירה והמאבק בפשיעה, אומצו בחלקן גם על ידי מפלגות אחרות, ובראשן המתונים. כך איבדה המפלגה חלק מהמונופול שהיה לה על האג’נדה המתמקדת בהגירה, בפשיעה ובביקורת על הממסד. אגב, גם בישראל מפלגות מ"גוש השינוי” מנסות לאמץ נרטיבים המזוהים יותר עם הימין, במטרה לקרוץ ליותר קהלים.
על כל פנים, כאשר יוקר המחיה, שירותי הרווחה והכלכלה תפסו מקום מרכזי יותר במערכת הבחירות, גוש השמאל-מרכז הצליח למשוך מחדש מצביעים. “השוודים הדמוקרטים” מנגד, התקשו במיוחד בקרב צעירים ובאזורים עירוניים ורב-תרבותיים.
הרבה יותר מדמוגרפיה
כדי להבין את התוצאה, צריך להבין את השינוי שעברה שוודיה. במשך עשרות שנים נחשבה שוודיה ל"סמן השמאלי” של אירופה, כשהסוציאל-דמוקרטים היו הכוח הפוליטי הדומיננטי במדינה. מכאן הגיעה מדיניות ההגירה המאוד מתירנית של שוודיה, בעיקר בעשור וחצי האחרונים, ומכאן גם ניתן להבין את השינוי ביחס לישראל – מהזדהות עם המדינה היהודית הצעירה בשנותיה הראשונות, דרך המפנה שלאחר מלחמות 1967 ו־1973, ועד להכרה במדינה פלסטינית ב-2014 ולמדיניות ביקורתית הרבה יותר כלפי ישראל.
ההתחזקות של הימין הקיצוני הייתה למעשה תגובת נגד להקצנה של השמאל העולמי, ובפרט זה השוודי ביחס להגירה. מאז 2005 הפכו “השוודים הדמוקרטים”, בהנהגת ג’ימי אוקסון, ממפלגת שוליים למפלגת ימין המתמקדת בהגירה, בפשיעה ובזהות לאומית. ב-2022 נשברה החרמתם, והם הפכו לשותף מרכזי של ממשלת הימין.
אלא שהבחירות האחרונות מצביעות על גורם נוסף שהולך ומשנה את המערכת: הדמוגרפיה.
העיר שמספרת את הסיפור של שוודיה, וככל הנראה של אירופה כולה, היא העיר מאלמו. בשכונות שבהן ריכוז אוכלוסיית המהגרים גבוה במיוחד, התמיכה בשמאל עצומה. על פי נתוני הקלפיות שהובאו, הסוציאל-דמוקרטים ומפלגת השמאל מקבלים יחד לעיתים 90% ויותר
במחוזות בחירה במאלמו, שבהם רוב למהגרים ולתושבים בעלי מוצא לא-אירופאי, כמו רוזנגורד, קרידגורדן, אורטגורדן והרגורדן. זאת בעוד ש"השוודים הדמוקרטים” ושאר מפלגות הימין הסתפקו באחוזים בודדים. במקביל, שיעור ההצבעה ברוזנגורד עלה ב-13.9%, כאשר קמפיינים של ארגונים מקומיים ומסגדים סייעו לגייס מצביעים.
זה כבר אינו עניין דמוגרפי בלבד, אלא פוליטי דרמטי. סוכנות רויטרס מצאה שבמחוזות שבהם לפחות מחצית מהתושבים הם מהגרים או בני דור שני, השמאל התחזק ב־73 אלף קולות, ובקרב בעלי רקע שאינו אירופי 67% הצביעו לשמאל.
שילוב מגמות
מכאן אפשר להבין גם את הקשר לישראל. ככל שאוכלוסיות מהגרים מוסלמים הופכות לחלק גדול ופעיל יותר ממאגר הבוחרים, למפלגות השמאל יש גם תמריץ פוליטי להקשיב לעמדותיהם בנוגע למזרח התיכון. אין פירוש הדבר שהמצביע המוסלמי בוחר במפלגה שהוא בוחר בגלל ישראל, או שכל עמדת שמאל כלפי ישראל נובעת משיקול אלקטורלי. מחקרים על שוודיה מצביעים גם על חשיבות רבה לאידאולוגיה השמאלית עצמה בעיצוב היחס לישראל ולפלסטינים.
אבל קשה להתעלם משילוב המגמות. הגירה משנה את החברה. והחברה משפיעה על המפה הפוליטית, משום שהמפלגות מבקשות לרצות את הציבור. כאשר חלק משמעותי מהציבור החדש מזוהה פוליטית עם השמאל ועם עמדות פרו-פלסטיניות, הדבר צפוי להשפיע גם על מדיניות החוץ.
לכן מבחינת ישראל, חזרת השמאל לשלטון בשוודיה היא לא רק חילופי ממשלה. הרבה מעבר לכך, היא משקפת תהליך עמוק יותר שבו ההגירה משנה את המפה האלקטורלית ואת סדרי העדיפויות של המפלגות. בקצה התהליך ובהדרגה, משתנה גם האופן שבו מדינות אירופה מסתכלות על ישראל.