בשלוש השנים האחרונות נדמה היה לנו שוב ושוב שאנחנו יודעים מה יכריע את הבחירות הבאות. בכל פעם הגיע סיפור אחר, גדול מקודמו, ומיד אחריו אותה מסקנה: את זה הציבור לא ישכח בקלפי. אלא שאז הגיע האירוע הבא, וזה שאחריו, ודעת הקהל השתנתה שוב.
פחות משלושה שבועות לפני הבחירות, אולי הגיע הזמן להודות במשהו פשוט: רובנו לא באמת מצביעים על האירוע הגדול ביותר שקרה בארבע השנים האחרונות. אנחנו מושפעים מאוד ממה שקורה ממש עכשיו. רק תחשבו כמה מערכות בחירות דמיוניות כבר ניהלנו מאז הבחירות הקודמות.
בתחילת 2023 היה ברור שהבחירות הבאות יהיו משאל עם על הרפורמה המשפטית. במשך חודשים המדינה סערה, מאות אלפים יצאו לרחובות, אנשי מילואים איימו להפסיק להתנדב והקרע בתוך החברה הישראלית נראה כמו הסיפור הפוליטי שילווה אותנו שנים.
ואז הגיע 7 באוקטובר. בן לילה כל השאלות השתנו. עכשיו היה ברור שהבחירות יוכרעו על המחדל, על האחריות ועל מי ידע או לא ידע מה קרה לפני אותה שבת.
אחר כך הגיע התמרון בעזה. עסקת החטופים הראשונה. המערכה בצפון. הוויכוח על רפיח. החטופים הפכו שוב ושוב למרכז השיח הציבורי. חוק הגיוס והקרע עם החרדים כמובן גם הוא הונח כנושא החשוב ביותר. וזה לא נגמר פה.
חיסול נסראללה, איראן עונה ראשונה, איראן עונה שנייה והתהייה אם יש תסריט ובמאי לעונה שתביא לסיום סדרת הדרמה של איראן וזרועותיה – גם אלה נחשבו מדי פעם לנושא מרכזי. המאבק על מערכת המשפט חזר לכותרות, המלחמה התרחבה והצטמצמה, ממשלות בעולם התחלפו, היחסים הבינלאומיים של ישראל עברו טלטלות, והכלכלה, שוויון בנטל ויוקר המחיה המשיכו ללוות את האזרח בתוך כל זה.
בכל תחנה בדרך היינו משוכנעים: הנה, על זה יהיו הבחירות.
הכאן ועכשיו
והנה הגענו לבחירות, ואפילו עכשיו אין תשובה אחת. בסקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה שנערך בתחילת ספטמבר, 68% מהיהודים אמרו שאירועי 7 באוקטובר הם שיקול מרכזי בהצבעתם, והנושא המדיני-ביטחוני דורג כשיקול החשוב ביותר.
כלומר, הציבור בוודאי לא שכח. אבל מכאן ועד לומר שאירוע אחד מלפני שלוש שנים יקבע לבדו את הפתק – המרחק גדול מאוד.
אפשר לראות את זה גם בסקרים. ביולי כבר היו סקרים שבהם גדי איזנקוט עקף את הליכוד והפך למפלגה הגדולה. השבוע התמונה שוב שונה: סקר אחד מציב את הליכוד ואיזנקוט בתיקו, בעוד ממוצעי הסקרים מצביעים על פערים קטנים ועל גושים שעדיין מתקשים להגיע ל-61.
אם בתוך כמה חודשים הציבור מסוגל להזיז כך את העדפותיו, כדאי להתייחס בזהירות רבה גם לסקר שמתפרסם הערב. הוא מספר לנו מה אנשים אומרים היום. הבחירות יתקיימו ב-27 באוקטובר.
מבחן התוצאה
וזה נכון גם לפוליטיקאים. אירוע טוב בשבוע האחרון של הקמפיין יכול לצבוע מחדש קדנציה שלמה, ואירוע רע יכול למחוק חודשים של עבודה. לכן כולם רוצים שאנחנו נצביע מהבטן של השבוע האחרון. קמפיין מקצועי לא תמיד מנסה לגרום לנו לזכור – לפעמים הוא מנסה לגרום לנו לשכוח.
אז לקראת הבחירות האלה אני רוצה להציע רעיון כמעט מהפכני: אל תבחרו לפי השבוע האחרון. תבחרו לפי ארבע השנים האחרונות.
קחו כל מפלגה וכל מועמד שאתם שוקלים להצביע להם ובדקו אותם על פי מבחן תוצאה. לא מבחן של סרטון מוצלח, נאום טוב או כותרת מהשבוע האחרון. ארבע שנים.
חשבו על הרפורמה המשפטית והמחאה נגדה, 7 באוקטובר והמחדל שקדם לו, ניהול המלחמה, החטופים, עזה, לבנון, איראן, היחסים עם ארצות הברית והעולם, המשילות בנגב ובגליל, הפשיעה בחברה הערבית, יוקר המחיה, חוק הגיוס, היחסים בין דתיים לחילונים והקרע הפנימי.
בסוף שאלו את עצמכם שאלות פשוטות: מה אותו אדם הבטיח? מה הייתה הסמכות שלו? מה הוא עשה איתה ומה הייתה התוצאה? אפשר לעשות את המבחן הזה, גם אם קודמת לו התחושה שלא מאוד תאהבו את התשובה.
אף אחד לא חסין
מלבד מועמדים שאינם מכהנים – כמו וינטר, יאיר גולן וכו’ – כולם נכנסים למחשבון הזה.
איתמר בן גביר הוא דוגמה מצוינת. אפשר לחשוב שהרטוריקה שלו קיצונית ולעיתים אף מזיקה, ולשאול בכנות אם ההתנהלות שלו גבתה מישראל מחיר מדיני או הקשתה בסוגיות רגישות כמו החטופים. מנגד, מי שרוצה לשפוט אותו ברצינות צריך לבדוק גם את מבחן התוצאה בתחומים שעליהם קיבל אחריות: מדיניות המשטרה, הנשק לאזרחים, בתי הכלא, המשילות והביטחון האישי. אם רמדאן עבר ללא פיגועים משמעותיים כפי שהוא מציג כהישג, גם זה צריך להילקח בחשבון. לא אהבה ולא שנאה. מאזן.
כך גם בצד השני. יאיר לפיד קיבל ארבע שנים שבהן כמעט כל תנאי שטח אפשרי ניתן לאופוזיציה, כדי להפוך אותה לכוח פוליטי משמעותי: מחאה חסרת תקדים, מלחמה, מחדל לאומי, משברים קואליציוניים וראש ממשלה שספג ביקורת עצומה. ובמבחן התוצאה, הוא מגיע לבחירות כשהוא כבר אינו מוביל את המחנה שמתנגד לנתניהו. זו בעיניי עדות לכישלון פוליטי בתפקיד יו”ר האופוזיציה.
יריב לוין צריך להיבחן באותה צורה. לא לפי השאלה אם אהבנו או שנאנו את הרפורמה שהציג, אלא לפי התוצאה. הוא יצא לדרך עם תוכנית לשינוי עמוק במערכת המשפט, ובפועל המהלך קרע את המדינה עוד לפני שהשיג את רוב יעדיו. מי שתומך ברפורמה צריך לשאול דווקא את השאלה הקשה ביותר: האם לוין הצליח לשנות במשהו את מערכת המשפט, את מאזן הכוחות, את הייעוץ המשפטי או את הפרקליטות?
סמוטריץ’ מכהן כשר אוצר בתקופה מאתגרת עם תחזית שלילית לצד פריחה משמעותית, ועם התפתחות רחבה באיו"ש.
בני גנץ, בעיניי, הקפיד לאורך התקופה הזאת שוב ושוב לעשות את מה שחשב שנכון למדינה באותו רגע, גם כאשר המחיר הפוליטי היה כבד. אפשר לחלוק עליו כמעט בכל נושא, ואפשר בהחלט לבחון גם את הטעויות שלו. אבל אי אפשר להתעלם מכך שברגעי משבר הוא היה מוכן להיכנס תחת האלונקה, גם כאשר ידע שהמהלך עלול לפגוע בו פוליטית. לכן, דווקא ברגעי האמת של העם בשנים האחרונות, הסקרים האירו פנים לבני גנץ. ובימים מאירים יותר, הציבור מסתדר בלעדיו כביכול.
וכמובן, ישנו גם בנימין נתניהו.
לחשוב רחוק
זו לא קריאה להצביע לבן גביר, לגנץ, לנתניהו, לאיזנקוט או לכל אדם אחר. להפך. זו קריאה להפסיק לתת לפוליטיקאים לבחור עבורנו את טווח הזיכרון.
בעוד פחות משלושה שבועות הם יעשו הכול כדי לגרום לנו לחשוב שהבחירות הן על המשפט שנאמר אתמול, הסרטון שפורסם הבוקר או הסערה שתפרוץ בשבוע הבא. הסקרים יעלו וירדו בהתאם. אבל הפתק שנשים בקלפי מעניק למישהו כוח לא רק לשבוע הקרוב, אלא לכמה השנים הבאות.
אז לפני שאתם בוחרים, אל תשאלו רק מה קרה השבוע. נתחו את ארבע השנים האחרונות ועשו חשבון. חשבו מי קיבל אחריות והשתמש בה נכון, מי הבטיח וקיים, מי נכשל, מי תיקן, ומי ידע לקבל החלטה נכונה גם כשהיא לא השתלמה לו פוליטית.
כי אחרי ארבע שנים שבהן כמעט בכל חודש היינו בטוחים שהגיע האירוע שיכריע את הבחירות – אולי הגיע הזמן שהבחירות לא יוכרעו בידי האירוע האחרון. אולי הגיע הזמן שהן יוכרעו לפי התוצאה.