נפילת משטר אסד, לפני כמעט שנתיים, והתפרקותה של הארכיטקטורה השלטונית בדמשק סימנו את סופה של תקופה היסטורית במזרח התיכון. למעלה מחמישה עשורים, סוריה שימשה כציר מרכזי במערך האזורי – תחילה כאויב מדינתי קלאסי, ולאחר מכן כבסיס קדמי, עוגן מקשר וצינור החמצן המרכזי של הציר השיעי בהובלת איראן.
רק בחלוף הזמן מאז אירועי ההפיכה, התבהרה תמונת המצב האסטרטגית החדשה. מצד אחד, יש שינויים כבירים לטובה. מנגד, חוסר היציבות הפנימי אצל שכנתה הצפונית של ישראל כאן כדי להישאר.
המסדרון היבשתי נגדע
התוצאה האסטרטגית המשמעותית ביותר של נפילת המשטר היא שבירתו הכמעט-מוחלטת של המסדרון היבשתי האיראני – האוטוסטרדה האסטרטגית שמתחה טהראן דרך עיראק וסוריה עד לחופיו של הים התיכון ולפתחה של ישראל בלבנון. סוריה שימשה עבור משמרות המהפכה לא רק כמעבר גיאוגרפי לאספקת אמצעי לחימה מתקדמים לחיזבאללה, אלא כעומק אסטרטגי ראשון במעלה.
בפרספקטיבה של זמן, ולנוכח המסדרון שחיל האוויר פתח בשמיה של סוריה, התנתקותה מהציר השיעי חשפה את פגיעותה העמוקה של איראן. ללא מרחב חסין להתבססות, ללא נמלים ימיים ושדות תעופה סוריים העומדים לרשותה, וללא משטר משתף פעולה בדמשק – היכולת האיראנית לתחזק ולשקם את שלוחת הטרור המרכזית שלה בלבנון ספגה מכה אנושה.
משחק המעצמות
סוריה של היום עדיין אינה מדינה ריבונית ריכוזית, אלא מרחב מבוזר שבו פועלים שחקנים שונים בעלי אינטרסים מנוגדים. לצד הכוחות המקומיים המנסים לבסס משילות ויציבות בסיסית, הזירה הסורית ממשיכה להיות מושפעת באופן עמוק ממעורבותן של מעצמות ומדינות אזוריות.
טורקיה ביססה את מעמדה כשחקן משפיע מרכזי, תוך דחיקת השאיפות האוטונומיות הכורדיות ושמירה על האינטרסים הביטחוניים שלה. רוסיה, שאיבדה חלק מהשפעתה הבלעדית עם נפילת אסד, נדרשה לארגן מחדש את נוכחותה הצבאית והאסטרטגית במרחב.
מדינות המפרץ, סעודיה, האמירויות וקטאר, מזהות את המצב החדש כהזדמנות להחזיר את סוריה לחיבוק הערבי ולמנוע את חזרתן של השפעות קיצוניות.
המבחן הגדול
במקביל, המבחן הגדול ביותר של הכוחות השולטים בדמשק היה ונשאר למנוע אנרכיה, לנהל מוסדות מדינה מתפקדים ולחסום את צמיחתם מחדש של תאי ג’יהאד עולמי וארגונים קיצוניים בתוך הוואקום השלטוני.
עבור מדינת ישראל, השינוי בסוריה הוא שינוי פרדיגמה. האיום הקלאסי של צבא סורי סדיר, כמו גם האיום המאוחר יותר של התבססות איראנית חמושה תחת חסות המדינה, אינם עוד.
אך במקומם, נוצרה מציאות מורכבת הכוללת גבול מול ישות בלתי-יציבה ורוויית פלגים. חופש הפעולה המבצעי והמודיעיני של ישראל במרחב הסורי נשמר, ואף התרחב במידה רבה. הלחימה והאיסוף המודיעיני אינם מתמקדים עוד בסיכול מעבירי אמל"ח של הציר השיעי בלבד, אלא במעקב צמוד אחר התארגנויות מקומיות, מניעת זליגה של אמצעי לחימה אסטרטגיים לידי גורמים קיצוניים, ושמירה על קווים אדומים ברורים במרחב הגולן והר הדרוזים.
הלקח האסטרטגי
אך מעבר להיבטים הטקטיים, קריסת משטר אסד והשינויים בסוריה מוכיחים שוב כי קונספציות אסטרטגיות שנראו יציבות במשך עשרות שנים יכולות להתפוגג בן רגע.
פירוק הציר השיעי בסוריה הוא נכס אסטרטגי ראשון במעלה לביטחון ישראל, אך שמירתו מחייבת מדיניות זהירה ומפוכחת. יש לסכל התבססות מחודשת שלו באמצעות נחישות מבצעית למנוע חזרה של כל גורם עוין, שיעי או ג’יהאדיסטי, כך שלא יוכלו לבסס תשתיות טרור בסמוך לגבול.
בד בבד, יש להמשיך בדיפלומטיה אזורית שקטה. ביסודה, ניצול הארכיטקטורה החדשה במזרח התיכון, כדי לחזק אינטרסים משותפים עם מדינות מתונות באזור, שגם הן מעוניינות בסוריה יציבה. במקביל, יש לשמור על גמישות מודיעינית ומבצעית ולהתאים את כללי המשחק והמענה הביטחוני, למציאות של זירה מבוזרת, שבה שחקנים שונים פועלים במקביל.
הצרכים של ישראל
נפלה בחלקי הזכות להשתתף בארבעת סבבי המו"מ שנערכו בין ישראל למשטר החדש. שיחות אלו לא הובילו לפריצת דרך משמעותית אבל היוו הזדמנות לישראל להציג לצד הסורי החדש את שתי הנחות היסוד המשמעותיות מבחינתה של ישראל. עקרונות אלה רלוונטיים לכל משא ומתן עתידי בין הצדדים.
ראשית, הובהר כי המו"מ לא יעסוק בשאלת רמת הגולן הישראלית. כלומר, שאלת הנוכחות של ישראל באזור וריבונותה לא נתונה לדיון, נקודה. שנית, הסברנו שלישראל אין שאיפות טריטוריאליות בסוריה, אלא אינטרסים ביטחוניים בלבד. משמע, סוריה החדשה לא תהווה לעולם איום על ישראל.
זהו אינטרס ביטחוני ראשון במעלה של ישראל, המתייחס ליכולות האסטרטגיות / הצבאיות של סוריה, לנוכחות כוחות צבא וביטחון פנים סוריים בדרום סוריה, לנוכחות צבאות זרים ולשמירה על מעמד מיוחד לחבל הדרוזים. בגלל שמרכיב זה כה חיוני לביטחון ישראל, ראש הממשלה קיים את אותה שיחה קצרה אך קשוחה עם א-שרע ביולי 2025. המטרה הייתה להבהיר ישירות לדרג הבכיר ביותר עד כמה ישראל נחושה בסוגיה זו.
בחודשים האחרונים נשמעו טענות מצד סוריה כאילו הייתה מונחת הצעה על השולחן שישראל דחתה. על פי גרסת הסורים זו הסיבה שהמו"מ נתקע והאשמה מוטלת על הצד הישראלי. ואולם, אין זה תיאור נכון של העובדות. בשום שלב לא הייתה הצעה קונקרטית על השולחן אלא הבנה שכדי להתקדם יש לדון תחילה בהסכם ביטחוני.
האמת ההיסטורית היא שלאחר שהממשל האמריקני הסיר את הסנקציות הכלכליות מסוריה (“חוק קיסר”), ועשה זאת ללא תמורה, הסורים איבדו את התאבון להתקדם בשיח עם ישראל. זו הסיבה שהמו"מ קפא.
השינוי הוא הזדמנות
השורה התחתונה היא שסוריה שלאחר ההפיכה מזכירה לנו ששינויים היסטוריים מייצרים לא רק סיכונים חדשים, אלא בעיקר הזדמנויות אסטרטגיות חסרות תקדים. הממשלה החדשה שתקום השנה בישראל תירש זירות לחימה רבות פתוחות. על אף הקשיים, אני מציע את “סוריה תחילה”. מבין הזירות השונות הזירה הסורית היא בעלת הפוטנציאל הגבוה ביותר לסגירה מהירה תוך שמירה על האינטרסים של ישראל. חובה על ישראל להמשיך להוביל, להשפיע ולהבטיח שהסדר החדש בצפון יבצר את ביטחונה לטווח הארוך.
