בשרשרת הדורות היהודית, חגי תשרי השתנו לנצח.
מאז יום הכיפורים תשל"ד/1973 (5734 בסימון האמריקני-יהודי), היום הנורא בשנה תמיד יהיה מחובר בעבותות למלחמה שנפתחה בהפתעה.
מאז שמחת תורה תשפ"ד (5784), 7 באוקטובר 2023, מעיבה עננה של כאב על הריקודים והפזמונים. אצל העם היהודי, שמיטיב לזכור מאין בא ולאן הוא הולך, גם היא לא תסור לעולם.
ההסברים המודיעיניים, הצבאיים וההיסטוריים, לשתי המכות המהממות שנחתו על ישראל במועדים, מוכרים וידועים. אך עליהם ניתן להוסיף רובד שעולה משירת האזינו – פרשה הנקראת גם היא בימים אלה של תחילת השנה העברית.
טרם עלייתו “אֶל־הַ֥ר הָעֲבָרִ֖ים הַזֶּ֑ה” שבו ימות, כמתואר בפרשה, משה רבנו מספר לעם שהנהיג 40 שנה, מה צופן העתיד.
משה מעיד שמיים וארץ על התחזית ולפיה, בשלב הראשון בני ישראל ישגשגו בארץ שזה עתה נפלה לידיהם. “וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע, וְשֶׁמֶן מֵחַלְמִישׁ צוּר”. כלומר, השפע יהיה כה רב, עד שהסלעים כביכול יפיקו דבש ושמן.
האדם והבריאה
אך לעושר החומרי יש מחיר, והוא רוחני וגם מציאותי: “וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט, שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ... וַתִּשְׁכַּח, אֵל מְחֹלְלֶךָ”.
ישורון הוא שמם הנרדף של ישראל. משה, צופה ומזהיר גם יחד, שעובי הגוף ושכבות השומן יביאו לכהות חושים, לשקיעה בגשמיות, לכבדות תנועה, לשכחה של מושכלות יסוד, לניתוק מהא-ל שתמיד מזכיר לאדם עד כמה הוא אפסי ביחס לבריאה.
התוצאה של הזחיחות והיוהרה מתוארת במילים מוכרות מדי לישראלים המודרניים.
“וַאֲנִי אַקְנִיאֵם בְּלֹא-עָם... חִצַּי אֲכַלֶּה-בָּם. מְזֵי רָעָב... מִחוּץ תְּשַׁכֶּל-חֶרֶב, וּמֵחֲדָרִים אֵימָה; גַּם-בָּחוּר, גַּם-בְּתוּלָה--יוֹנֵק, עִם-אִישׁ שֵׂיבָה”.
תרגום: א-לוהים מודיע שישלח אויב המוגדר כ"לֹא-עָם”, להכות בנו.
האויב הזה, בשליחות היושב במרומים, ישלח עלינו חיצים (טילים?), ימיט רעב, וישתמש בחרב שתטיל שכול ואימה בחדרי הבית. מפני האויב הזה איש לא יימלט. לא הבחורים והבנות, ולא הזקנים והתינוקות. כך מספרים הפסוקים.
לא צריך להתאמץ כדי לזהות את הדמיון בין התיאורים הקשים הללו, לבין מה שהתרחש לפני שלוש שנים כאן בחדרים שלנו, במדינה היהודית המתחדשת. וידוע גם ידוע, מיהי קבוצת האוכלוסייה שממציאה לעצמה היסטוריה לאומית, אף שלא הייתה לה כזו.
האם אבינו שבשמים מעניש אותנו בשל חטאים ועל כן ספגנו את הרעה? התשובה מן הסתם חיובית, אך איננו יודעים חשבונות שמיים. כל אדם נדרש לחשבון נפש פרטי, ומי שכֵּנוּת בליבו יודע במה טעה. החשבון הלאומי, הכללי, מסור לו – לא לנו.
אך גם בלי לדעת על מה ולמה ספגנו את אשר ספגנו, יש בוודאי לקח. הוא עולה מדברי משה ואולי יוכל למנוע את ההפתעה הבאה.
רגע לפני שהוא יורד מהבמה, המנהיג הראשון של ישראל מבקש מאיתנו לשמור על רעננות רוחנית גם כאשר אנו מוצפים בחומר. כלומר, אין פסול בעצם ההצלחה הגשמית של העבריים בארצם. להפך, היא כאמור מובטחת.
הבעיה נעוצה רק בשכחת מקומו של האדם בתוך השפע הזה. בהאדרת יתר של כוחו וחוכמתו האנושיים. בביטחון עצמי מופרז. בהישענות האדם על עצמו, במקום לזכור את מגבלותיו האנושיות ואת הבורא שהוא מקור החיים והבינה.
והצנע לכת
במציאות הפיזית, אין דרך להבטיח שהפתעות צבאיות מסוג אלה שספגנו גם במלחמת יום הכיפורים וגם בטבח שמחת תורה, לא יישנו. מהלומות מהממות שכאלה הן חלק מההיסטוריה המלחמתית מאז ומעולם.
ובכל זאת, מן המפורסמות שגם ערב מלחמת יום הכיפורים, וגם טרם הטבח, שררה יוהרה בצמרת הישראלית, גם המדינית וגם הצבאית.
באופן פרדוכסלי, חלק ממקבלי ההחלטות לא ידעו שזה הלוך הנפש שהם שרויים בו. קשה על כן לבוא אליהם בטענות. אך אחרים – ואין צורך לנקוב בשמות – היו ידועים בשחצנותם. חלקם לא נגמלו ממנה עד היום.
מה שבטוח, כבר שנים ארוכות האזהרות של משה לעמו – לזכור מיהו הנותן לנו כוח לעשות חייל – נשכחות לעיתים קרובות מדי אצל הקברניטים. מהם, השכחה עוברת הלאה לשאר הציבור.
אם יש משהו שמחבר בין השִירה בת שלושת אלפי השנים של משה, לבין יום הכיפורים שלפני 53 שנים, ולטבח שלא נוכל לשכוח, זה המסר הזה. כאז כן היום, הצלחה חומרית סחררה את דעתנו, והובילה אותנו בעיניים פקוחות לאסון.
מותר וצריך לשגשג בארץ. אך לעולם אין לשקוע באשליה שהעושר וההצלחה הם רק פרי מאמצי האדם. משה מדרבן אותנו לחזור לעיקרון, “והצנע לכת עם א-לוהיך”. איתו יש סיכוי טוב יותר למנוע את ההפתעה הבאה.