כאילו מדובר בעניין שולי, או בפרט חסר חשיבות, ראש ממשלת ישראל אישר מעל בית האו"ם שיש בארצו תופעה רצח של ערבים בידי יהודים, רק בגלל מוצאם.
“מה מספר הנפגעים בשנה? אולי שניים או שלושה. בכל התקופה שבה הנושא הזה נידון – אולי שניים או שלושה הרוגים”, אמר נתניהו בבמה העולמית החשובה.
נתניהו הציג את הדברים כעניין אגבי, אך הוא איננו כזה כלל וכלל. כל מי שלב אדם בקרבו, ובטח אדם יהודי שנאמן לערכי מורשתו, צריך להזדעזע עד לשד עצמותיו. מנהיג מדינת היהודים לא רק מאשר שיש תופעה של אלימות יהודית חולנית וחוליגנית ביהודה ושומרון, אלא שהיא גם גובה חיי אדם. קו קלוקס קלאן עם מגן דוד. חמאס עם כיפה וגוזמבות. זו המציאות המחרידה.
לפני 12 שנים, אותו נתניהו אמר בצדק כי “תהום מוסרית רחבה ועמוקה מפרידה בינינו לבין אויבינו. הם מקדשים את המוות ואנחנו את החיים. הם מקדשים את האכזריות ואנחנו את הרחמים. זהו סוד כוחנו, זהו גם הבסיס לאחדותנו”. הוא דיבר בהלוויה של שלושת הנערים – אייל יפרח, גיל-עד שאער ונפתלי פרנקל.
הממשלה מנסה
כיום, ראש הממשלה ואף מנהיג ישראלי אחר לא יכולים לחזור על המשפט הזה. תם עידן ההכחשות, הגימוד והסטת המבט. האכזריות והיעדר הרחמים יוצאים מתוך היהודים – כך מאשר מנהיגם.
כמובן, אי אפשר בכלל להתחיל להשוות את המספרים או את התרבות. היהדות עדיין מקדשת את החיים, בעוד הג’יהאד מקדש את המוות. אך אם עד לאחרונה גם נתניהו, גם אנשיו וגם רבים בישראל המעיטו וגימדו את חומרת המצב, דבריו באו"ם שמים קץ להכחשה העצמית. ליהודים יש בעיה. חמורה. כואבת. מסובכת. קשה מאוד לפתרון.
החלק החיובי הוא שלראשונה, סוף סוף, הממשלה והעומד בראשה מכירים בחומרת המצב. צריך להדגיש שאותה ממשלה, שעד כה לא הודתה הצהרתית במתרחש, כן מנסה לטפל. במשרד הביטחון מופעלת תוכנית חינוכית עתירת משאבים בקרב מוקדי האלימות. שירות הביטחון הכללי, כפי שאמר נתניהו, הכפיל פי ארבעה עד חמישה את המאמצים להשתלט על המצב.
כך שלמעשה, ישראל מתמודדת עם תופעת האלימות היהודית בדומה לאופן שכל מדינה דמוקרטית מנסה להיאבק בפשיעה. אם לסבר את האוזן, בארה"ב יש כל שנה לפחות 17,000 מעשי רצח. האם זה אומר שמדיניות הבית הלבן היא עידוד לפשיעה? כמובן שהתשובה שלילית. כך גם בנוגע להשתוללות הבלתי נשלטת של אותם מאות פורעים ביהודה ושומרון. יש מאמץ, אך התוצאות בלתי מספקות בעליל.
כשאמריקה יורקת אש
העניין הוא רק שישראל אינה אמריקה. “כשאתה יורק על אמריקה היא נרטבת. כשהיא יורקת עליך, אתה טובע”, אומר הפתגם. ובמקרה הנוכחי, אמריקה יורקת על ישראל אש.
יש ביקורת עצומה במפלגה הדמוקרטית על ישראל, בגלל מדיניות הכאסח בעזה. עד כדי כך, שכאשר דמוקרטים יתפסו את השלטון, אין ספק שיעצרו אספקת נשק לישראל. האלימות היהודית – ומחולליה אינם מודעים לכך – מעוררת גם את זעם החברים הרפובליקנים. גם אצלם כבר נשמעים קולות הקוראים להימנע מהעברת הנשק לישראל.
דבריו של השגריר האקבי, על אודות “טרור יהודי”, נשמעו היטב בחוגי המפלגה. הכל שם יודעים שהאקבי הוא סנגורם של ישראל. ובכל זאת, אפילו לו נגמרה הסבלנות.
מה שמדרדר את המצב עוד יותר הוא השתיקה רועמת מצד תומכי ישראל בממשל, ובראשם טראמפ. הנשיא, כמו גם אוהב ישראל מרקו רוביו, אולי תומכים בה מעשית, אך לא יוצאים להגנתה פומבית. וכך, כנגד מהלומות ההכפשה משמאל וימין, אין בכירים אמריקנים שמתייצבים לימיננו. התוצאה היא מפולת שלא הייתה כמותה בדעת הקהל. פעם ישראל הייתה מותג שמביא מצביעים. היום היא מרחיקה אותם.
מצב נוראי זה צריך היה לגרום לנתניהו ולחברי ממשלתו ללחוץ מזמן על הבלמים. לא באיחור, לא באנגלית ולא בהערה צדדית, נתניהו צריך היה לצאת חוצץ נגד האלימות היהודית. הוא, סמוטריץ’, בן גביר ויתר ראשי הימין היו צריכים לדבר נגדה בקול רועם.
כן, למרות הבחירות, סמוטריץ’ צריך היה לזרוק משורות מפלגתו את הח"כ המתפרע, צבי סוכות. מסר כזה אולי היה פוגע בו פוליטית, אבל מועיל מאוד מדינית ומוסרית. ולא רק יו"ר “הציונות הדתית”.
מביבי ועד לימור
כל מי שיש בו מעט אחריות ציבורית, החל מנתניהו וכלה בלימור סון הר מלך, חייבים לומר בדחיפות ובקול רם דברים ברורים, ובעברית. “אולי שניים או שלושה הרוגים” הם נתון מחריד, מעורר פלצות, מביש. שלא לדבר על מאות התקיפות הנלוות שאינן מסתיימות במוות.
אם מנהיגי הימין לא יעשו כן, האמברגו שיוטל על ישראל – והוא לא רחוק – יהיה באחריותם המלאה והישירה. נתניהו לא יוכל לומר הפעם שלא העירו אותו. לפחות המאמר הזה, הוא בהחלט מכתב השכמה.