“למה דווקא עכשיו?”, שאלה אותי בדמעות מדריכת נוער מפונה מקו העימות מצפון הארץ, באחת הסדנאות שהעברנו לאחרונה. שלוש שנים שהיא לא עוצרת לרגע. מפונה מביתה, חיה בחוסר ודאות מתמשך, נושאת על גבה אחריות עצומה לאחרים, מתרוצצת בין משימות ועזרה לקהילה. שלוש שנים של תפקוד שיא.
והנה, ביום החופש הראשון שהיא סוף-סוף לקחה לעצמה, במקום לנוח – הגוף שלה קרס. גלי חרדה, שרירים תפוסים, מועקה חונקת בבטן. ואז היא שאלה שאלה שחתכה את האוויר בחדר: “תגידי, יכול להיות שפשוט קל יותר לחיות במצב חירום?”
כשאנחנו מציינים עוד שנה לאסון 7 באוקטובר, השאלה הזו צריכה להטריד כל אחד ואחת מאיתנו: האם טעינו לחשוב שתפקוד הוא ריפוי?
כשהטראומה מגיעה עם חיוך
אנחנו רגילים לחשוב על טראומה כעל שבר או קריסה מוחלטת. אבל במציאות בישראל, טראומה לעיתים קרובות נראית מרשימה ומתפקדת להפליא. היא מנהלת ארגונים, מגדלת ילדים, עונה למיילים, מתנדבת, ומטפלת בכולם. היא אפילו יודעת לחייך.
במצב חירום יש בהירות מוזרה, כמעט מפתה: יש סכנה מוחשית, יש משימה ברורה, ויש מישהו שזקוק לנו עכשיו. אז שורדים את היום, ואז את היום שאחריו, ואת זה שאחריו – עד שעוצרים. וברגע שעוצרים, הדמעות פורצות.
מסתבר שהגוף פשוט חיכה. הוא המתין שהישיבה תסתיים, שהילדים יירדמו, שהסביבה תצטרך אותנו קצת פחות. וברגע שנוצר סדק קטן של שקט, הוא שואל: “אפשר לדבר עכשיו?”
זוהי “הטראומה הישנה”. זו ששוכבת רדומה כל עוד אנחנו בריצה, ומתעוררת בדיוק כשאנחנו מנסים לנשום. אבל יש לה עוד פנים: טראומה שישנה ביום, ומדירה שינה בלילה. סקרים שנערכו לאחר 7 באוקטובר מראים כי כ-42% מהמבוגרים בישראל סובלים מנדודי שינה לפחות פעם בשבוע (לעומת 31% לפני כן). אנחנו אולי נראים מתפקדים, אבל המדינה כולה מתקשה לישון.
דוברים את שפת הסכנה
זה נוכח ברגעים הקטנים של כולנו. מטוס חולף בשמיים, וכל הראשים מתרוממים בחשד: זה מטוס אזרחי או קרב?
בשדרות רוטשילד בתל אביב, אופנוע מאיץ בפתאומיות וילדה בת שלוש, האוחזת בידה של אימא, נדרכת ורועדת. כל חייה התרחשו בצל המלחמה. אין לה שום זיכרון מ-"6 באוקטובר”. מערכת העצבים שלה למדה לזהות סכנה עוד לפני שידעה להגות את המילה מלחמה. איך מלמדים גוף לחזור ל"שגרה”, כשמעולם לא חווה שגרה מהי?
לאורך הגבולות בצפון ובדרום, השאלה הזו חריפה פי כמה. אי אפשר לדרוש ממערכת העצבים להרגיש ביטחון בסביבה שעדיין איננה בטוחה באופן ודאי.
כחברה אזרחית, הפכנו לאלופים בהסתגלות לבלתי נתפס. אנחנו מזהים סוגי יירוטים לפי הצליל, סורקים אוטומטית אחר המרחב המוגן הקרוב, עוצרים שיחה באזעקה וממשיכים מאותה מילה דקה אחרי. אנחנו מדלגים בין הלוויה ליום הולדת, בין אבל לתפוקה בעבודה, בין מועקה להומור שחור.
ההסתגלות הזו הצילה אותנו, אבל להסתגל אין פירושו להחלים. הפכנו לדוברים רהוטים של שפת הסכנה. האתגר הלאומי והאישי האמיתי העומד לפתחנו הוא ללמוד מחדש לדבר ביטחון. אין הכוונה לשכוח את הסכנות, אלא להחזיר לגוף את היכולת להבדיל בין איום ממשי לבין תזכורת בלבד, בין אופנוע לטיל, ובין דממה מבורכת לציפייה לאסון הבא.
ממה נפרדים – ומה לוקחים
ריפוי איננו מחיקה של השנים הללו, וצמיחה פוסט-טראומטית אינה אומרת שהסבל היה לטובה. ישנם אובדנים ששום תובנה לא תנחם, וכל אחד היה מוותר על כל התובנה והצמיחה כדי לחבק שוב את אהוביו.
צמיחה היא מה שאנחנו בוחרים לעשות עם מה שעבר עלינו. השנים האלו הראו לנו עד כמה אנחנו זקוקים זה לזה. ראינו זרים שפתחו דלתות, אנשים שחצו את הארץ לעזור למי שמעולם לא פגשו. למדנו שפגיעות ועוצמה אינן הפכים, שאדם יכול לרעוד ועדיין לפעול, להתאבל ועדיין לאהוב. ולמדנו, אולי לראשונה, שגם אלה שתמיד מחזיקים את כולם זקוקים בעצמם לעזרה.
החלמה אינה ניסיון לחזור למי שהיינו לפני 7 באוקטובר – חזרה כזו ממילא אינה אפשרית. היא נעוצה בבחירה: מה אנחנו מוכנים להניח, ומה נבחר לקחת איתנו קדימה.
כשיגיע הזמן ויתאפשר, נצטרך להניח את הדריכות התמידית, את הסריקה הבלתי פוסקת ואת התחושה שעצירה היא סכנת חיים. אבל אסור לנו להניח את הערבות ההדדית, את האומץ, את הרכות ואת הידיעה כמה החיים יקרים.
צמיחה פוסט-טראומטית אינה התעלמות ממה שקרה, אך גם לא הישארות לנצח במגננה. היא ההזדמנות לקחת את מה שצמצם את חיינו לכדי הישרדות בלבד, ולהפוך אותו לעומק רגשי וליכולת מחודשת לחיות.
אנחנו לא חוזרים ל-6 באוקטובר. אנחנו צועדים קדימה אל עבר חיים שבהם מטוס הוא רק מטוס, אופנוע הוא רק אופנוע, ושקט הוא לא משהו שצריך לפחד ממנו. אל עבר יום שבו יום רגיל ירגיש שוב כמו נס.
הנתונים הם מתוך “סקר בריאות ואיכות שינה” של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, 2024.