הקו הקשוח שישראל נקטה נגד בריטניה, איננו נטול סיכונים. סוף כל סוף, הממלכה המאוחדת עדיין נחשבת למעצמה. יש לה נציג קבוע במועצת הביטחון, כלכלה חזקה, צבא רציני והשפעה בינלאומית.
ובכל זאת, בהובלה של שר החוץ גדעון סער, ישראל החליטה להוריד את הכפפות. או ליתר דיוק, להשיב מנה אחת אפיים לאחר שהבריטים היכו ראשונים. כפי שהגדיר סער את המדיניות הזו, בהסכת “טוב ליהודים”, “תמה תקופת ההכלה גם בזירה המדינית”. עם זאת, חשוב להדגיש שהחבל בין המדינות לא נקרע, וגם זה הישג מבחינתה של ירושלים.
המחלוקת בין ישראל למדינות העולם בנוגע ליהודה ושומרון אינה חדשה. והסוגייה הפלסטינית איננה כמובן הסכסוך היחיד שיש לו השלכות בינלאומיות. אף על פי כן, שר החוץ הבריטי, אד מיליבנד, החליט לשבור את הכלים. כאילו לא די בהחלטה של קודמו, בדיוק לפני שנה “להכיר במדינה הפלסטינית”, מיליבנד שלף מהארסנל נשק לא קונבנציונלי. הוא השתמש במילה חרם. ולא סתם חרם, אלא כזה שאמור לכלול עשרות גופים ואישים שנמצאים במרכז הפעילות הישראלית, הציבורית והכלכלית.
בריטניה נותקה מהשפעה
מבחינתה של ישראל מדובר בעליית מדרגה שאי אפשר לקבל. בהחלט יש חשש שאחרי הבריטים יבואו אחרים, כולל הדמוקרטים בארה"ב. בהערת סוגריים צריך לומר שהצעד של מיליבנד גם איננו לגיטימי. הרי למשל, כל ממשלות בריטניה בעשור האחרון נכשלות במאבק באנטישמיות ואף מודות בכך. האם ישראל בתגובה נוקטת נגדן סנקציות?!
התשובה כמובן שלילית. קורה שיש מחלוקות בין מדינות ושממשלה נכשלת במשימות שלקחה על עצמה. על אותה הדרך, אין שום הצדקה שמיליבנד יעניש את ישראל בגלל אי ההצלחה לעצור את האלימות היהודית ביו"ש, ובטח שלא באופן כה מוקצן.
אך כיוון שמיליבנד – אשר יש להניח שיהדותו ערבלה את שיקול דעתו – הלך גשר אחד רחוק מדי, לישראל לא נותרה ברירה אלא לשרטט קו אדום עבה במיוחד. וזה בדיוק מה שנעשה.
בשורה התחתונה, ישראל ניתקה את בריטניה מיכולות ההשפעה על הסוגייה הפלסטינית. הקצינים שלה, שאימנו חיילים של הרש"פ ברמאללה, נשלחו הביתה. נציגיה במפקדה הבינלאומית בקרית גת, הועלו על מטוס. 20 דיפלומטים שלה בקונסוליה בירושלים, גלגלו את הטרולי למונית ופרשו כנפיים גם הם. בסך הכל, 40 נציגים בריטיים, שעסקו כולם בעניין הפלסטיני, כבר לא פה.
צעד היסטורי
בכך לא הסתיימה תגובת הנגד הישראלית. בצעד בעל משמעות אסטרטגית והיסטורית, הקונסוליה הבריטית בירושלים בת 200 השנים, נסגרה. מבחינה מדינית-דיפלומטית, זה מה שקרה. נכון, הבניין עצמו ימשיך לפעול ואף יש לו מעמד של “משלחת”, שמיד נגיע לתפקידה. אך קונסוליה, שהייתה הנציגות הרשמית של הממלכה המאוחדת ל"שטחים הפלסטינים ולירושלים הכבושה”, כבר אין.
הצעד הזה הוא אמירה מהדהדת בפני עצמה, והיא נשמעה היטב אצל 8 המדינות האחרות שמפעילות נציגות דומה: ספרד, צרפת, איטליה, בלגיה, שוודיה, יוון, טורקיה והוותיקן. כיצד אנו יודעים שהמסר נקלט היטב במדינות אלה? אף אחת מהן לא יצאה להגנתה של לונדון, ולא ביקרה או גינתה את המהלך הישראלי. השתיקה הזו רועמת כאלף עדים.
על פי האינדיקציות בישראל, הבריטים יודעים שטיפסו על עץ גבוה מדי. למעשה, הבריטים היו כה המומים מהנוקשות של אנשי משרד החוץ, עד שטענו כי אפילו רוסיה הייתה סובלנית יותר כלפיהם. “הם נתנו לנו ארבעה חודשים להתארגן על עזיבה (בעקבות פרשיית ריגול בין המדינות – א"כ), אתם רק 30 יום”, התלוננו הבריטים.
ככל הידוע בירושלים, משרד החוץ הבריטי ושירות המודיעין MI6 התנגדו לצעד של מיליבנד. זו כנראה אחת הסיבות שהוא הסכים לפשרה שהיא לפחות 80/20 לטובת ישראל. כלומר, הבניין ששייך לכתר הבריטי על פי חוק, לא יינעל. זהו הוויתור הישראלי. ואגב, ישנו ספק אם לרשויות בישראל יש בכלל סמכות חוקית לסגור בניין ששייך למדינה אחרת ונמצא על אדמה פרטית.
אך אף ש-7 נציגים בריטים ימשיכו לפקוד את המבנה ההיסטורי, פעילותם המדינית והקונסולרית, תיפסק. וזו מכה קשה עבורם והישג גדול לישראל, ולמעמד ירושלים כבירתה.
שכן כדאי לדעת את הפרופורציות: בזמן שבשגרירות הבריטית בתל אביב משרתים 29 דיפלומטים בריטים, בקונסוליה בירושלים פעלו 27, כלומר כמעט גודל זהה. כל זמנם הוקדש להעברת מסרים אנטי ישראליים ללונדון. הבאר הרעילה הזו נסגרה ביום ה’.
נשק יום הדין של ישראל
זאת ועוד, המוסד לא יספק יותר שירותים קונסולריים לפלסטינים, אלא רק סיוע חירום לאזרחים בריטים. כי כאמור, מטרת המהלך הישראלי הייתה לנתק את בריטניה מ"פלסטין”. בזמן שכל זה קרה, ישראל לא מחזירה ארצה אפילו דיפלומט אחד, וכמובן לא סוגרת שום נציגות בממלכה המאוחדת.
כך שמיליבנד ספג מכה קשה. הוא העלה את ארצו על עץ גבוה ונפל ממנו בקול חבטה עזה. נכון, בעוד כמה חודשים תקנות החרם שהדליקו את העימות, עשויות לצאת אל הפועל. זו תהיה התפתחות בעייתית מאוד. אך בהתחשב בחוסר היציבות הפוליטי בממלכה, ובהבטחות שסער קיבל מראשי האופוזיציה שם לבטל את החרם כשיעלו לשלטון, נראה שאפשר לשמור על אופטימיות זהירה.
מה גם שישראל תמיד יכולה לשלוף את נשק יום הדין שלה והוא הפסקת שיתוף הפעולה המודיעיני בין המדינות. בהתחשב במה שקרה לאחרונה בבסיס פיירפורד, נראה שאת הטעות הזו הבריטים כבר הבינו שלא כדאי להם לעשות.