לצופה מן הצד נראה לעיתים שדונלד טראמפ אינו יציב בהתנהלותו, בתגובותיו לתקשורת ובדברים שהוא שולף. המבקרים נוהגים לתאר את מדיניותו כלפי איראן כאימפולסיבית, כאלתור או כנטולת תוכנית אב. אך זוהי טעות קריטית בהבנת המציאות.
שכן בפועל, טראמפ פועל בצורה שיטתית ומדויקת להפליא. התנהלותו מבוססת על תקדימי העבר, כשהוא מנהל את המערכה בשני מישורים מקבילים.
המישור הראשון הוא התקשורתי. בתחום הזה אין שני לו. טראמפ ניחן בהיכרות עמוקה עם ההתנהלות של התקשורת המודרנית, על כל הניואנסים והדקויות שלה. הוא מנצל זאת כדי לשחק עם גופי התקשורת, ודרכם לשלוח מסרים סותרים במכוון. זו אינה גחמה, אלא כלי טקטי מחושב שנועד לזעזע, לבלבל ולערער את כל מה שהיריבים, ובעיקר אויביה של ארה"ב, חושבים שהם יודעים על צעדיו הבאים.
מתחת למסך העשן התקשורתי, נמצא המישור השני והעיקרי שהוא הדיפלומטיה ומדיניות החוץ. בשדה זה טראמפ מתגלה כנשיא מדויק, יציב ועקבי באופן קיצוני. בניגוד למה שאומרים עליו, הוא פועל לחלוטין “לפי הספר”. טראמפ משחזר צעד אחר צעד את המהלכים שנקט בשנות ה-80, נשיא ארה"ב לשעבר, רונלד רייגן, כדי להביא לקריסת ברית המועצות.
בכך הנשיא לא ממציא את הגלגל אלא מיישם את אסטרטגיית “הלחץ המקסימלי": אסטרטגיה דיפלומטית, כלכלית וצבאית, שנועדה לבודד את הרפובליקה האסלאמית ולשלול משאבים כספיים ממנגנוני השלטון והצבא שלה.
כאשר מפרקים את עמודי התווך של מדיניות טראמפ, ההקבלה ההיסטורית לדוקטרינת רייגן הופכת לחדה ובלתי ניתנת להכחשה:
1. שבירת הסכמים חלשים מול דחיית מדיניות ה"דטנט":
במאי 2018 נסוג טראמפ מהסכם הגרעין (JCPOA) בנימוק שהוא מקל מדי עם איראן, כולל סעיפי תפוגה (“sunset clauses”) ומפקיר את תוכנית הטילים הבליסטיים ואת התוקפנות האזורית של איראן. כך בדיוק פעל רונלד רייגן כשדחה בשנות ה-80 את מדיניות ה"דטנט” (ההפשרה) של קודמיו. מדיניות זו נתפסה בעיני רייגן ככניעה, שהעניקה לגיטימציה למשטר הסובייטי הבלתי לגיטימי. שני הנשיאים סירבו לחתום על הסכמים שרק מנהלים את המשבר, ודרשו הכרעה.
2. סנקציות כלכליות חונקות מול ייבוש הדולרים הסובייטיים:
ממשל טראמפ הטיל מאות סנקציות נגד מקורות ההכנסה המרכזיים של איראן: ייצוא הנפט הגולמי, עסקאות בנקאיות בינלאומיות, ספנות ותעשיות מתכות. לצידם הוא הטיל עיצומים משניים על חברות זרות. רייגן עשה בדיוק את אותו הדבר למוסקבה: הוא שיתף פעולה עם סעודיה כדי להציף את שוק הנפט העולמי, ריסק את מחירי האנרגיה, וחסם את גישתה של ברית המועצות לבנקים מערביים ולטכנולוגיות מתקדמות. בשני המקרים, המהלכים נועדו להביא למחנק כלכלי ולחסימת זרימת המטבע הזר, כדי לכפות על המשטרים אחריות כלכלית פנימית על חשבון הרפתקאות אימפריאליות.
3. ייבוש ארגוני הפרוקסי מול בלימת הגרורות הקומוניסטיות:
האסטרטגיה של טראמפ מכוונת באופן מפורש לייבש את המימון של פעילויות החוץ של איראן, ובפרט של משמרות המהפכה (IRGC) שהוגדרו כארגון טרור, ושל בעלות בריתה באזור כגון חיזבאללה, חמאס והחות’ים. זהו שחזור מדויק של “דוקטרינת רייגן” המקורית, שבמסגרתה ארה"ב חימשה ומימנה באופן אקטיבי תנועות אנטי-קומוניסטיות באפגניסטן, ניקרגואה ואנגולה, במטרה להקיז את דמה ומשאביה של ברית המועצות במלחמות שליחים. כזכור, הדוקטרינה השיגה את מבוקשה.
4. הרתעה צבאית ממוקדת ו"שלום מתוך עוצמה":
הלחץ הכלכלי של טראמפ מלוּוה בפעולות צבאיות נחרצות, ובראשן חיסול מפקד כוח קודס, קאסם סולימאני, ב-2020, לצד פריסת כוחות אסטרטגיים במזרח התיכון. בהמשך, יצא למבצע צבאי נרחב בן 60 יום, כאשר הלחץ הצבאי נמשך גם בזמן כתיבת שורות אלה. רייגן, מצידו, הציב טילי פרשינג II באירופה והשיק את תוכנית “מלחמת הכוכבים” (SDI – Strategic Defense Initiative). המסר אז והיום הוא אחיד: ארה"ב לא תירתע מעימות ישיר אם הקווים האדומים ייחצו.
המבקרים ממהרים להצביע על ההשפעות והתוצאות המורכבות של מבצע “זעם אפי/שאגת הארי”, כדי לטעון שהמדיניות נכשלה. הטענה הזו נכונה באופן חלקי בלבד. שכן הלחץ המקסימלי אמנם הביא לקריסה כלכלית באיראן, פיחות מהיר במטבע, אינפלציה גואה וצניחה היסטורית בייצוא הנפט. אבל מאידך,טהרן הגיבה בהסלמה, בהפרת מגבלות הגרעין ובהעלאת רמות העשרת האורניום.
אך גם כאן, ההיסטוריה מלמדת אותנו שיעור בסבלנות.
כאשר רייגן הגביר את הלחץ בשנות ה-80, ברית המועצות לא נכנעה מיד. היא הגבירה את התוקפנות, הגדילה את מאגרי הטילים שלה ואיימה על המערב. אז והיום זהו השלב המסוכן ביותר של “פרפורי הגסיסה”, בהם משטר טוטליטרי נלחם על חייו. הלחץ המקסימלי אינו זבנג וגמרנו, אלא תהליך חנק ארוך טווח.
כאן טמונה הטעות הגדולה של הפרשנים. ההצהרות של טראמפ על רצונו “להגיע להסכם מקיף וחדש” הן למראית עין בלבד. זוהי כסות דיפלומטית חיונית. כי כפי שרייגן ניהל שיחות פסגה עם מנהיג ברה"מ מיכאל גורבצ’וב, גם בז’נבה וגם ברייקיאוויק בזמן שחנק את כלכלתו - כך טראמפ משתמש במונח “משא ומתן” ככלי החזקה טקטי.
היעד האמיתי והסופי אינו חתימה על נייר חגיגי נוסף בבית הלבן. הכוונה האמיתית היא להכריע את איראן לחלוטין, למוטט את המשטר האסלאמי מהיסוד ולפרק את האיום לצמיתות.
איראן של היום היא יריב קטן, שביר ומבודד בהרבה מכפי שהייתה ברית המועצות הגרעינית. אם האסטרטגיה הדו-זרועית הזו הצליחה לפרק מעצמת-על, היא תביא גם לקיצו של המשטר בטהרן. יתכן שכמו אצל הנשיא הנערץ משנות ה-80 של המאה הקודמת, גם פירות המדיניות של טראמפ יהיו ניכרים לעין רק לאחר שיירד מהבמה. ברה"מ הרי קרסה הרבה אחרי שרייגן עזב את הבית הלבן.
אך מי שמחפש היגיון ב"שיגעון” של טראמפ, יכול למצוא אותו אצל רונלד רייגן. גם לו אגב הפרשנים של התקופה לעגו.