עם סיום ספירת הקולות בכל 41 מחוזות הבחירה שבמדינת סאקסוניה-אנהלט, מפלגת ‘אלטרנטיבה לגרמניה’ (AfD) הוכרזה כמנצחת הגדולה עם כ-44% מקולות הבוחרים. לא בטוח שזה יספיק לה להקמת ממשלה במדינה, שמבחינת גודל אוכלוסייה היא במקום ה-11 מתוך 16 המדינות הפדרליות המרכיבות את גרמניה. ועדיין, זו תוצאה היסטורית שגורמת לקרקע לנוע לא רק בברלין, אלא גם בבריסל.
אויב הממסד
באפריל האחרון נרשמה אנחת רווחה גדולה בבריסל, בירתו של האיחוד האירופי. ויקטור אורבן, ראש ממשלת הונגריה ב-16 השנים האחרונות, הפסיד בבחירות. אורבן נחשב ליריב המר ביותר שהיה לממסד האירופאי מאז היווסדו של האיחוד. מי שניצח אותו היה מועמד שנתמך על ידי הממסד האירופאי, ובעיקר על ידי מפלגת העם האירופאי שנשלטת על ידי איחוד הנוצרים הדמוקרטים הגרמנים, של הקנצלר פרידריך מרץ.
שנה וחצי לפני כן, באוקטובר 2024, נשא יושב ראש מפלגת העם האירופאי, מנפרד ובר – גם הוא מאיחוד הנוצרים הדמוקרטים הגרמנים – נאום בפרלמנט האירופאי בשטרסבורג. ובר נאם במהלך דיון על נשיאות הונגריה במועצת האיחוד האירופי, בנוכחותו של ויקטור אורבן עצמו. “מר אורבן, אתה העבר. פטר מדג’יאר [יריבו של אורבן בהונגריה, ת"ו] הוא העתיד”, קרא ובר בנאומו.
בזמן שהממסד האירופאי, שבאופן מסורתי נשלט על ידי הגמוניה גרמנית-צרפתית באמצעות קואליציה אוטומטית של מפלגת העם האירופאי-סוציאל דמוקרטים-ליברלים, רדף והתנכל לוויקטור אורבן. כל אותו הזמן, ממש מתחת לאפו צומחים ומתעצמים בעלי בריתו של אורבן בכל היבשת. אחת מהן היא ‘אלטרנטיבה לגרמניה’.
גם בשבדיה ובצרפת
מה שהכי מפחיד את הממסד האירופאי הישן הוא לא הפסד במדינה של 2.2 מליון תושבים בגרמניה, אלא העובדה שההפסד הזה הוא כנראה רק הסנונית הראשונה. תחנה בדרך להחלפת האליטות הישנות באירופה ועלייתם של כוחות חדשים, עם מאפיינים יותר לאומיים ובעיקר לעומתיים לתפיסות המסורתיות במדינות החשובות ביותר באיחוד האירופי.
לטובת העניין, מפלגת ‘אלטרנטיבה לגרמניה’ מתחזקת, על פי הסקרים, בכל מדינה בגרמניה, לעומת הבחירות הקודמות. כך למשל במדינת מקלנבורג-מערב פומרניה, קיבלה ‘אלטרנטיבה’ 16.7% מהקולות בבחירות הקודמות שנערכו ב 2021. בבחירות הקרובות, שצפויות להתקיים ב-20 לספטמבר, המפלגה כבר עומדת בסקרים על 35% וצפויה לנצח גם שם. גם בחבל הסאר התמיכה במפלגה צפויה לעלות מ-5.7% ל-23%, ובמדינת שלזוויג-הולשטיין מ-4.4% ל-18%.
המגמה הזאת, כאמור, היא לא נחלתה של גרמניה בלבד. כבר בשבוע הבא צפויות להתקיים בחירות בשבדיה, שם מפלגת ‘השבדים הדמוקרטים’ צפויה לבסס את מעמדה כמפלגה המובילה בגוש הימין – נתון שבזכותו הצליח אולף קריסטרסון, עם מפלגתו ‘המודרטנה’, להקים ממשלת ימין צרה עם תמיכה של ‘השבדים הדמוקרטים’ מבחוץ. מאוד יכול להיות שג’ימי אקסון, יושב ראש ‘השבדים הדמוקרטים’, לא יסתפק הפעם בתמיכה חיצונית בממשלה בלבד, אלא ידרוש לכל הפחות חברות מלאה בממשלה עם תפקידים משמעותיים, אם לא ראשות ממשלה.
ראוי לציין גם את הבחירות הצפויות בספרד והתחזקות מפלגת ‘ווקס’. אבל ללא ספק, האירוע המעניין, וכנראה גם המשמעותי ביותר אחרי גרמניה, הוא הבחירות לנשיאות צרפת, שצפויות להתקיים באפריל ומאי, בשני סבבים. על פי הסקרים האחרונים, מארין לה-פן צפויה להגיע כמעט בוודאות לסיבוב השני עם תמיכה של 34%–35%. בסיבוב השני, הסקרים מנבאים ללה-פן ניצחון כמעט מול כל מועמד פוטנציאלי שיתמודד מולה.
לציבור האירופאי נמאס
המגמה הזו היא הרבה מעבר להקצנה של הציבור האירופאי. זו עדות בעיקר על המיאוס של אותו ציבור באליטות הפוליטיות הישנות והבעת אי אמון מוחלט בדרך שאותה המדינות האירופאיות בפרט, והאיחוד האירופי כמכלול, מובלים – בעיקר בסוגיות הנוגעות לכלכלה, להגירה ולביטחון אישי.
שינוי פוליטי שכזה בשתי המדינות החשובות ביותר באיחוד האירופי הוא אירוע טקטוני בקנה מידה היסטורי. גרמניה וצרפת הן שתי המדינות שמשקיעות הכי הרבה כספים באיחוד האירופי ומיוצגות על ידי הכי הרבה נציגים בפרלמנט האירופאי. על כן, יש להן שליטה כמעט אבסולוטית על מינוי בעלי תפקידים וחקיקה. אם המגמה הזו תימשך, בבריסל עלולים להתעורר בוקר אחד ולגלות שהם אמנם ניצחו את הקרב על בודפשט, אבל הפסידו את המערכה כולה לממשיכי דרכו של אורבן.