יחסי ישראל ומצרים עוברים מאז 7 באוקטובר טלטלה עזה, המאיימת לשנות את אופיים. נכון להיום, הקשר בין המדינות נמצא במשבר, אחד הקשים מאז שנת 1979, שבה נחתם הסכם השלום. המלחמה בעזה, הפעילות הישראלית ברפיח ובציר פילדלפי, ההאשמות בנוגע להברחות ממצרים, ובעיקר השיח בישראל על הוצאת פלסטינים מרצועת עזה – כל אלה העמיקו את החשדנות במדינה השכנה.
לאחר הבחירות הקרובות, על ישראל לאמץ מדיניות שתאפשר התקרבות מחודשת לקהיר. לישראל אסור להתעלם מבניין הכוח המצרי, אך באותה מידה אסור להתעלם מהאופן שבו מצרים רואה את מדיניות ישראל, ובעיקר מהחשש המצרי מפני גירוש פלסטינים מעזה לשטחה.
קל להביט היום על מצרים בעיקר דרך המשקפת הצבאית – בניין הכוח המצרי, היקף הצבא והנוכחות בסיני – ולשאול האם קהיר הופכת מחדש לאיום. אלו שאלות לגיטימיות, ומערכת הביטחון חייבת לעקוב מקרוב אחר כל שינוי שעלול להשפיע על ביטחון ישראל. אבל זו אינה יכולה להיות נקודת המבט היחידה. ישראל חייבת לשאול לא רק כיצד היא רואה את מצרים, אלא גם כיצד מצרים רואה אותה.
עבור מצרים, האפשרות של עקירת פלסטינים מעזה לסיני אינה עוד מחלוקת עם ישראל. היא נתפסת כאיום על אינטרס לאומי מצרי מהמעלה הראשונה. הנשיא א-סיסי הבהיר שוב ושוב כי מצרים לא תסכים להפיכת סיני לפתרון לבעיה הפלסטינית. ישראל אינה חייבת להסכים עם כל החששות המצריים, אבל אסור לה להתעלם מהם.
נכס אסטרטגי
דווקא על רקע זה ראוי להדגיש: למרות המשבר, מצרים לא ויתרה על השלום. קהיר המשיכה לקיים ערוצי תיאום ביטחוניים ומדיניים עם ישראל, מילאה תפקיד מרכזי במגעים בסוגיית החטופים והפסקות האש, ולא החזירה את שגרירה. הנשיא א-סיסי אף ממשיך להדגיש כי השלום הוא בחירה אסטרטגית של מצרים.
אסור לישראל לקבל זאת כמובן מאליו. השלום עם מצרים הוא אחד הנכסים האסטרטגיים החשובים ביותר של ישראל. הוא הוציא את הצבא הערבי הגדול ביותר ממעגל המלחמה ושינה מן היסוד את המאזן האסטרטגי באזור. במשך עשרות שנים ישראל בנתה את תפיסת הביטחון שלה על ההנחה שבגבולה הדרומי לא ניצבת מדינת אויב בעלת צבא גדול. גם לאחר 7 באוקטובר, העובדה שמצרים וירדן נשארו מחוץ למעגל הלחימה הייתה בעלת משמעות אסטרטגית עצומה.
למצרים גם אין תחליף בכל הנוגע לעזה. הגבול המשותף, היכולות המודיעיניות, הקשרים עם הפלסטינים ויכולתה לתווך, הופכים את קהיר לשחקן הכרחי בכל ניסיון לייצר מציאות יציבה יותר ברצועה.
שיקום היחסים
יש לכך גם משמעות רחבה יותר. ישראל מבקשת להרחיב את מעגל הנורמליזציה, ובראש ובראשונה להגיע להסכם עם סעודיה. אבל קשה לשכנע מדינות ערביות נוספות להתקרב לישראל בזמן שיחסיה עם שתי המדינות שהעזו לחתום איתה על שלום, קרי מצרים וירדן, הולכים ונשחקים.
לאחר הבחירות, הממשלה הבאה צריכה אפוא להציב את שיקום היחסים עם קהיר כיעד אסטרטגי. יש לחדש את הדיאלוג המדיני בדרגים הגבוהים ולא להותיר את היחסים בידי מערכות הביטחון בלבד. ישראל צריכה גם להבהיר באופן חד-משמעי שאין בכוונתה לגרש פלסטינים מעזה למצרים.
במקביל, יש לנהל שיח רציני ושקט על בניין הכוח המצרי ועל ההסדרים הביטחוניים בסיני. אסור להתעלם מההתפתחויות הללו, אך גם אסור להפוך כל טנק מצרי בסיני להוכחה שמצרים מתכוננת למלחמה. ישראל אינה צריכה לעצום עיניים לנוכח התפתחויות מדאיגות במצרים. אבל פיכחון אסטרטגי פועל לשני הכיוונים: כפי שישראל מצפה מקהיר להבין את חששותיה הביטחוניים, עליה להבין את הקווים האדומים המצריים.
השלום עם מצרים אינו טובה שישראל עושה לקהיר. הוא נכס ביטחוני ישראלי מהמעלה הראשונה. הממשלה הבאה צריכה לעשות כל שביכולתה כדי לשמור עליו.
המאמר נכתב בתגובה לפרשנותה של רות וסרמן לנדה, שכיהנה בעבר כסגנית השגריר הישראלי בקהיר.