עשרים וחמש דקות עמד הקהל בפסטיבל הקולנוע בוונציה על רגליו והריע בהתלהבות לשני יוצריו (הישראלים, אלא מה) של סרט, המייחס לצה"ל ביצוע פשעי מלחמה בעזה והרג סיטונאי של אזרחים כמדיניות. בכך, חזינו כולנו כאן בישראל ברגע נדיר של בהירות מוסרית: הזדמנות מזוקקת להבין, על פי תגובתם לסרט, מי לנו – ומי לצרינו. או במילותיה האלמותיות של רומי סויסה, הילדה בת השמונה במושב האחורי ברכב בשדרות, שהוריה נרצחו, ששאלה את כוחות צה"ל שהגיעו אחרי שעות לחלצה: “אתם של ישראל?”. יש לנו הזדמנות פז לברר מי “של ישראל”.
נתחיל מהעובדות המשפטיות היבשות. כפי שהעידו עשרות קציני מודיעין, וכפי שיודע כל מי שבקי ולו במקצת בנושא, תהליך אישור התקיפות בעזה הוא מורכב ורב-שלבי. אנשי המודיעין שרואיינו בסרט – גם אם נאמין לכל דבריהם – היו חשופים, לכל היותר, לחלק קטן מתהליכים אלה. כפי שכתב איש המודיעין משה טל, מי שעבר כמעט בכל תפקיד אפשרי במערכת הסיכולית ובתאי סיכול ותקיפה, ובקי מאין כמוהו בתקיפות שבוצעו במלחמה בעזה, “החלק בפאזל השלם שאליו הם [אנשי 8200] נחשפים הוא קטן מאוד. במובן הזה, הם מחזיקים בידם צילום זנב של פיל ונדרשים על ידי יוצרי הסרט לתאר את הפיל כולו. זה פשוט מגוחך ולא רציני”.
אין ראיות
העדויות האנונימיות שהובאו בסרט, בהצללה ובעיוות קול, לא נתמכו בשום ראיות של ממש – לא תאריכים, לא מקומות ולא פרטים אחרים שיאפשרו אימות של הטענות שנשמעו. זאת ועוד: הן סותרות את כל מה שידוע לנו על תהליכי הסיכול והתקיפה בצה"ל, שעוברים מסרקות ברזל פיקודיות ומשפטיות כדי לוודא שכל תקיפה הולמת את ערכי צה"ל ועומדת בעקרונות המדיניות ובדרישות הדין הבינלאומי – לפי פרשנותן המחמירה של הפרקליטות הצבאית. טעויות ושגיאות – שעשויות להתרחש בכל מערכת, צבאית או אחרת – מתוחקרות ונלמדות.
למעשה, ייתכן שההפך הגמור הוא הנכון. ייתכן שדווקא בשל הקפדתו היתרה על הכללים, סופו של צה"ל שהוא חורג מערכי המוסר בכך שהוא מסכן, מעבר לנדרש, הן את חיי לוחמינו והן את השגת יעדיה המבצעיים של הלחימה הקשה. כדברי משה טל: “כמות ההזדמנויות המבצעיות שהוחמצו לסכל מחבלים רק בגלל שהתקיפה לא עמדה בסטנדרט הנז"א שנקבע, היא בלתי נתפסת. בטח ובטח בהשוואה לזוועות שאותם מחבלים מעורבים בהן ובמידת המסוכנות שלהם בעת ניסיון הסיכול”. וחגי לובר, אב שכול, כתב בעקבות פרסום הסרט: “הבן המתוק שלי, יהונתן, נהרג בטיהור בתים שלא הופצצו כדי לא לפגוע בבלתי מעורבים. ומות בני הוא נזק אגבי להחלטה לא לגרום לאויב נזק אגבי. וזה בגידה באמון, טירוף ערכי ושיבוש מוסרי”.
אבל כל זה הוא, באמת, מעבר לדרוש. כל יהודי וישראלי שמכיר את צה"ל ואת לוחמיו, ומכיר את מדינתו ואת עמו, יודע באינסטינקט, עוד לפני כל ניתוח עובדתי, שכל ההאשמות על פשעי מלחמה שאנחנו מבצעים כביכול בעזה אינן אלא עלילות דם – שגם כמותן מוכרות לנו מתולדותינו. העם היהודי מעולם לא הצמיח מתוכו, במשך כל שנות קיומו הארוכות, וגם בתנאי מצוקה קשים, ולו שמץ מתאוות הדם וההרג שהפגינו עמים רבים אחרים לאורך ההיסטוריה, שלא לדבר על האכזריות החייתית שהפגינו כאן מחבלי החמאס בבוקר שבעה באוקטובר, בתמיכה עממית נרחבת – ואף לא התקרב לכך.
ה-DNA של ישראל
ובסופו של דבר, זו גם הסיבה לכך שהלחימה בצה"ל נעשית תחת פיקוח משפטי חמור. ראשי מערכת המשפט נוהגים לכתור כתרים לראשם ומתהדרים בכך שמערכת משפט חזקה, עצמאית ומתפקדת היא מה שמבדיל בינינו לבין אויבינו. למעשה, הקשר הסיבתי הוא הפוך – הסיבה לכך שיש לנו מערכות פיקוח משפטיות חזקות ומתפקדות נעוצה ב-DNA הלאומי שלנו כעם מוסרי, שוחר שלום משפט וצדק.
ולכן, כל מי שהם “של ישראל”, במובן הבסיסי והשייכותי העמוק, יודעים יפה למה מסוגל העם שלנו, ולמה איננו מסוגל מעצם טבעו, ויודעים לזהות מתי מוציאים את דיבתו של עמנו רעה.
ואכן, הציבור הישראלי זיהה מיד את מלוא ארסיות המעמד בפסטיבל הסרטים, והגיב באופן אינסטינקטיבי ובחריפות רבה. גל הזעם האדיר שגאה בציבור הישראלי, ולא שכך גם כעבור כמה ימים, הפתיע רבים. גם הרמטכ"ל הגיב בחריפות, ובאיגרת לחיילי צה"ל אמר: “לא נאפשר לעלילות דם ולשקרים במסווה של עיתונאות חוקרת לפגוע בזכותנו להגן על עצמנו”.
גלי הזעם ושאט הנפש תפסו אחדים בהפתעה. ניר חסון מ"הארץ” – עיתונאי ועיתון שגם להם חלק נכבד בהפצת עלילות שקר על ישראל בעולם כולו לכל אורך שנות המלחמה – הזדעזע ממה שכינה ה"פסיכוזה ההמונית” וה"טירוף המוחלט” ברשתות. ההפך הגמור הוא הנכון. לא פסיכוזה ולא טירוף לפנינו, כי אם בריאות נפשית. סוף-סוף תגובה בריאה של עם בריא – לכעוס, לשנוא ולבוז לאלה מתוכנו שכבר שלוש שנים מזנבים בחיילינו ופוגעים ומחלישים אותנו בשעתנו הקשה.
לחצי הקמפיין
גם הפוליטיקאים משמאל החמיצו את השינוי בסנטימנט הציבורי. למשל, גבי לסקי נאלצה, בלחץ ראשי מפלגתה “הדמוקרטים”, למחוק ציוץ תמיכה בסרט וביוצריו. ציוץ רצוף סיסמאות ריקות על חשיבות חופש הביטוי, חשיבות ה"שיח” והעיסוק ב"שאלות ערכיות” שצומחות “דווקא מתוך הכאב”.
הציבור הישראלי מאס בסיסמאות האלה. כולנו בעד חופש ביטוי וכולנו בעד ביקורת. כולנו גם בעד בירור שאלות ערכיות חשובות. אך בין זה לבין סרט התעמולה הזה אין שום קשר. מאסנו בניצול הציני של חופש הביטוי להפצת שקרים מסוכנים, ומאסנו ב"שיח” בסגנון: “ג’נוסייד בעזה? בעד ונגד”, או “צה"ל מבצע פשעי מלחמה? הבה נדון!”.
נבחר ציבור שלא מסוגל לומר, חד וברור, שמדובר בסרט שקרי, מזיק ומסוכן שופוגע בבטחון ישראל והיהודים, ישלם את המחיר. ומי שלא יבין זאת לא דרך השכל הישר, לא דרך החוש המוסרי, ולא דרך החיבור לזהות היהודית הבסיסית – יראה את התוצאות בקלפי.