להפסיד פעם אחת זו מעידה. להפסיד פעמיים זה צירוף מקרים. אבל להפסיד שלוש פעמים ברציפות זו כבר מגמה, שמעידה על משבר.
ומי שעוברים את המשבר הם מפלגת “איחוד הנוצרים-הדמוקרטים” (CDU), והעומד בראשה, הקנצלר פרידריך מרץ. המערכת הפוליטית בגרמניה, והכיסא של מרץ עצמו, בהחלט רועדים בעקבות ההפסדים, מה שמייצר גלי הדף לאיחוד האירופי כולו.
מוקדם יותר החודש, “איחוד הנוצרים-הדמוקרטים” הפסידה בבחירות במדינת סאקסוניה-אנהלט למפלגת “אלטרנטיבה לגרמניה” (AfD) מהימין הקיצוני. בבחירות שהתקיימו ביום א’ (ערב יום הכיפורים בישראל), מפלגתו של מרץ עמדה בשני מבחנים חשובים נוספים – האחד במדינת המחוז ברלין והשני במדינת מקלנבורג-מערב פומרניה.
לחודש ספטמבר הקנצלר מרץ הגיע במצב בעייתי מאוד מבחינה ציבורית. על פי סקרים שפורסמו לאחרונה, 83% מהציבור הגרמני לא מרוצה מתפקודו – שיעור שביעות הרצון הנמוך ביותר שנמדד אי פעם לקנצלר גרמני. לנתון הזה סיבות רבות, בין השאר היחלשות משמעותית של הכלכלה הגרמנית ורפורמות בפנסיה וברווחה שלא זוכות לתמיכה ציבורית רחבה.
על הרקע הזה, הבעיה הגדולה של מרץ ו"איחוד הנוצרים-הדמוקרטים” היא מי שמתיימרת להיות אלטרנטיבה שלטונית, ומאתגרת את המדיניות ואת הממסד הגרמני הישן. לא בכדי היא נקראת “אלטרנטיבה לגרמניה” (AfD).
אחרי שכבשו את סאקסוניה-אנהלט בתחילת ספטמבר, ניסו ב"אלטרנטיבה לגרמניה” למנף את המומנטום למדינות נוספות. מרץ והנוצרים-הדמוקרטים ניהלו מצידם קרבות בלימה. במדינת מקלנבורג-מערב פומרניה, המאמץ הזה נכשל טוטאלית ביום א’, כפי שיפורט בהמשך.
ובעוד הנוצרים-הדמוקרטים מסתכלים על האיום מימין, במדינת המחוז ברלין הם ספגו הפסד נוסף ולא פחות סמלי. מפלגת השמאל הקיצוני “די-לינקה”, בעלת הסממנים הקומוניסטיים והאנטישמיים המובהקים, זכתה בבחירות. אליף ארלפ, המועמדת מטעמם לראשות העיר ברלין, בת למהגרים מטורקיה, כבר קיבלה את הכינוי “ממדאני של ברלין”.
השלכות על היבשת
ה-CDU הייתה במשך שנים המפלגה הגדולה והדומיננטית ביותר, לא רק בגרמניה אלא באיחוד האירופי כולו. אפשר לומר שהמפלגה היא זו שהנהיגה את מדיניות האיחוד האירופי ובפרט את מדיניות ההגירה, עוד מימי הקנצלרית המיתולוגית, אנגלה מרקל. לכן, כאשר המפלגה נחלשת מבית, ההשלכות מורגשות על פני כל היבשת.
זאת ועוד, גרמניה למעשה מהווה נייר לקמוס לפוליטיקה האירופאית, כאשר השוליים מתרחבים ומתעצמים והמרכז הולך והופך ללא רלוונטי. האיחוד האירופי נשלט מאז היווסדו על ידי הגמוניה גרמנית-צרפתית, אבל בעיקר גרמנית. גרמניה היא הגדולה ביותר מבין 27 המדינות החברות באיחוד, ולכן גם מקבלת ייצוג גדול יותר בפרלמנט האירופי ובמוסדות האחרים שלו.
בנוסף, גרמניה משקיעה באיחוד האירופי יותר כספים מכל מדינה אחרת, ולכן גם מפעילה דה-פאקטו “עוצמה רכה” על מדינות מוחלשות יותר, שנהנות מאותם כספים. על כן, הקבוצות הפוליטיות הדומיננטיות ביותר בפרלמנט האירופי בהכרח מונהגות על ידי המפלגות הגדולות והדומיננטיות ביותר במערכת הפוליטית הגרמנית – קרי, איחוד הנוצרים-הדמוקרטים (CDU) והסוציאל-דמוקרטים (SPD).
רק כדי לסבר את האוזן, בבחירות לפרלמנט האירופי בשנת 2004, מפלגת העם האירופאי והסוציאל-דמוקרטים השיגו ביחד כמעט 64% מקולות הבוחרים. בבחירות האחרונות, ב-2024, שתי הקבוצות קיבלו ביחד רק 45%. הירידה בתמיכה בשתי הקבוצות מגיעה ברקע משבר כלכלי עולמי ב-2008, משבר הגירה ב-2015, משבר האקלים והמלחמה באוקראינה. הציבור האירופאי מביע בכך אי אמון הולך וגובר בממסד הישן ובאופן שבו ניהל ומנהל את המשברים הללו.
תוצאה דרמטית
על רקע האכזבה של האירופאים ממפלגת העם האירופאית ומהסוציאל-דמוקרטים הגרמנים, צצו אלטרנטיבות רעיוניות בזירה הפוליטית באירופה. הן לא רק הציעו כיוון אחר ונחרץ יותר בסוגיות שעל סדר היום, אלא עצם העובדה שלא היו חלק מהממסד הישן הפך אותן לאטרקטיביות.
כך החלו להתחזק משמאל מפלגות שקידמו אג’נדה ירוקה או רעיונות פרוגרסיביים, שקרצו למצביעים צעירים. מימין הלכו וגדלו מפלגות שהתנגדו להגירה ודגלו ברעיון הלאומיות. ההתחזקות של הימין הקיצוני היא במידה רבה גם תגובת נגד להקצנה משמאל. דוגמה לכך ראינו ביום א’ במדינת מקלנבורג-מערב פומרניה.
מדובר בתוצאה דרמטית ביותר לא רק בגלל הניצחון של אלטרנטיבה לגרמניה גם שם, אלא בעיקר כי לראשונה מאז הוקמה מפלגת “איחוד הנוצרים-הדמוקרטים”, מיד אחרי מלחמת העולם השנייה ב-1945, המפלגה נכשלה לעבור את אחוז החסימה בבחירות כלשהן ולא הצליחה להיכנס לפרלמנט.
פעמון הגאוס יתהפך?
הקנצלר מרץ הגדיר את התוצאות האחרונות כ"נקודת מפנה/שבר”, אבל נכון לעכשיו עדיין אין קריאות ממשיות להדחתו. יחד עם זאת, הלחץ סביבו מתחיל להתגבר, גם מבחינה ציבורית וגם מתוך המפלגה. יש להניח שאם המגמה תימשך במדינות נוספות, זו כבר תהיה הבעת אי אמון מוחלטת במרץ ובממשלתו, ולא יהיה לו מנוס אלא להתפטר ולהקדים את הבחירות הפדרליות.
אך הדרך לשם עוד רחוקה. העיניים כרגע נשואות לחודש אפריל, שם צפויות להתקיים בחירות בשלוש מדינות נוספות: סארלנד, שלזוויג-הולשטיין ונורדריין-וסטפאליה. בשלוש המדינות הללו “איחוד הנוצרים-הדמוקרטים” (CDU) נמצאים במצב מעט יותר טוב בסקרים, ולפחות בשתי האחרונות הם צפויים לנצח. במדינת סארלנד הם כרגע צמודים לסוציאל-דמוקרטים.
חודש לאחר מכן יתקיימו בחירות נוספות בברמן. גם שם מובילים הנוצרים-הדמוקרטים בסקרים, אולם הקרב נראה צמוד מאוד, בעיקר מול הסוציאל-דמוקרטים.
אם מרץ יצלח את אביב 2027, הוא ירוויח מעט אוויר לנשימה ורוח גבית להמשך. מעידה באחת מהמדינות הללו, שאמורות להיות מעוזים של הנוצרים-הדמוקרטים, תסלול כנראה את דרכו החוצה ואת הקדמת הבחירות הפדרליות, שנכון לעכשיו מתוכננות לאביב 2029.
דבר אחד בטוח יקרה ב-2029, ואלה הן בחירות לפרלמנט האירופי. אם יימשכו המגמות הפנים גרמניות הנוכחיות של התחזקות הימין הקיצוני והשמאל הקיצוני, הדבר יבוא לידי ביטוי גם בבחירות לפרלמנט האירופי. אזי יש סיכוי סביר שפעמון הגאוס יתהפך גם בזירה האירופאית, והשוליים יהיו גדולים יותר מהמרכז. אמנם יש זמן, אך תרחיש כזה עשוי לשנות את פני האיחוד האירופי כולו.