שבוע לפני הבחירות, שני סקרים שפורסמו אמש (א’) מציגים תמונות שונות של אותה מערכת פוליטית. בסקר שערך מכון קנטאר בראשות דודי חסיד עבור “כאן חדשות”, מקבלת מפלגתו של גדי איזנקוט 23 מנדטים והליכוד 21.
לעומת זאת, בסקר נוסף שפרסם ערוץ 14, שנערך על ידי מכון NEXT DATA, מקבל הליכוד 29 מנדטים. במקביל, בסקר שערך מכון דיירקט פולס בראשות צוריאל שרון עבור i24NEWS, מקבל הליכוד 25 מנדטים ואיזנקוט 21. כלומר, בנוגע לליכוד יש פער של 8 מנדטים בין סקר אחד לאחר.
גם תמונת הגושים שונה: לפי ערוץ 14, גוש הימין עומד על 61 מנדטים, לעומת 51 לגוש שנגד נתניהו בסקר “כאן חדשות”.
גם בשבוע שעבר קיבל הליכוד 27 מנדטים בסקר אחד, 20 בסקר אחר ו-18 בסקר שלישי. פער של תשעה מנדטים, בתוך ימים ספורים, במערכת בחירות שבה כל מנדט עשוי להכריע את זהות הממשלה הבאה.
לכאורה, מישהו כאן טועה בגדול.
אלא שכאשר בוחנים את הסקרים לאורך זמן מתגלה תמונה מעניינת: הגושים שומרים על יציבות יחסית, בעוד שבתוכם מתרחשים שינויים בחלוקת המנדטים בין המפלגות. כיצד ייתכן שהסוקרים מסכימים פחות או יותר על החלוקה למחנות, אבל חלוקים כל כך בשאלה כמה מנדטים תקבל כל מפלגה? התשובה מורכבת מארבעה גורמים. חלקם קשורים להתנהגות הבוחרים וחלקם לשיטות העבודה של מכוני הסקרים.
בחירות לא ישירות
ראשית, יש הבדל בין בחירת ראש ממשלה לבחירת מפלגה. חלק מהציבור כבר יודע היטב איזו ממשלה הוא רוצה לראות, אבל עדיין לא החליט לאיזו מפלגה ייתן את קולו. מצביע שרוצה בהמשך כהונתו של נתניהו יכול להתלבט בין הליכוד, עוצמה יהודית והציונות הדתית, בלי לשנות את עמדתו לגבי זהות ראש הממשלה.
כך גם מצביע שמבקש להחליף את נתניהו, אך מתלבט בין בנט, איזנקוט, גולן או מפלגה אחרת במחנה. לכן תזוזה של שני מנדטים בין מפלגות אינה מעידה בהכרח על שינוי פוליטי עמוק. לעיתים מדובר באותם בוחרים עם אותה עמדה לגבי השלטון, שעדיין מחפשים את הפתק המתאים להם.
מאפס לארבע
שנית, אחוז החסימה הופך הבדלים קטנים לתוצאות גדולות. מפלגה שמקבלת 3.2% מהקולות הכשרים אינה נכנסת לכנסת, בעוד שמפלגה שמקבלת 3.3% עשויה לקבל ארבעה מנדטים. ההבדל בין שתי התוצאות הוא עשירית האחוז בלבד, אבל מבחינת הרכב הכנסת מדובר בפער משמעותי.
זו בדיוק הבעיה של מפלגות כמו כחול לבן של בני גנץ או עמך ישראל של עופר וינטר, שנמצאות בסקרים מסוימים מתחת לאחוז החסימה. מצביעיהן יכולים להיבהל ולעבור למפלגה אחרת, כדי לא לאבד את קולם, אבל הם יכולים גם להישאר נאמנים ולהביא לתוצאה שונה מזו שמציגים הסקרים. לכן, מפלגה שמתחת לאחוז החסימה היא לא בהכרח מפלגה מחוקה. באותה דרך, גם מפלגה שמופיעה בסקר עם ארבעה מנדטים עדיין לא תיכנס בוודאות לכנסת. לכן, בסיכומו של הסקר, בחלוקת הקולות יהיה הבדל גדול.
איך מגיעים לממשלה רחבה
שלישית, יש מצביעים שלא מחפשים רק ראש ממשלה, אלא גם הרכב מסוים של ממשלה. למשל, מי שמעדיף ממשלת אחדות רחבה יכול להתלבט בין מפלגות שמציעות דרכים שונות להגיע אליה.
האם לחזק את הליכוד כדי שנתניהו יוכל להקים ממשלה רחבה? האם להצביע לאיזנקוט, שמציג אפשרות לשיתוף פעולה עם מפלגות משני המחנות? או אולי לבנט, שמבקש להוביל ממשלה אחרת?
ההתלבטות הזאת היא לא בהכרח בין ימין לשמאל, אלא בין תרחישים קואליציוניים. כדי לדעת כמה בוחרים באמת שוקלים שיקולים כאלה, נדרשים סקרי עומק. אבל עצם האפשרות מסבירה מדוע הצבעה למפלגה מסוימת אינה תמיד ביטוי להזדהות מלאה עם העומד בראשה. לעיתים היא נועדה להשפיע על הרכב הממשלה שתקום.
שיטות סקירה שונות
ורביעית, מכוני הסקרים עצמם אינם מודדים את הציבור באותה דרך. חלקם משתמשים בפאנלים אינטרנטיים, אחרים משלבים שיטות איסוף שונות, וכל מכון מפעיל משקולות והנחות סטטיסטיות משלו.
כיצד מתקנים ייצוג חסר של קבוצת אוכלוסייה? איזה משקל נותנים להצבעה בבחירות הקודמות? כיצד מעריכים מי באמת יגיע לקלפי, ומה עושים עם נשאל שאומר שהוא עדיין מתלבט?
ההחלטות האלה עשויות להשפיע על התוצאה. כשמכון אחד נותן לליכוד 27 מנדטים ואחר נותן לו 18, לא סביר להסביר את כל הפער בכך שמאות אלפי ישראלים החליפו את דעתם בתוך ימים. חלק מהפער עשוי לנבוע מההנחות של מי שמודד אותם. גם מדגם גדול לא פותר את הבעיה הזאת, משום שטעות דגימה היא רק אחד ממקורות אי-הוודאות בסקר.
בסופו של דבר, הסקרים אינם משקרים, וגם הציבור לא משנה את דעתו בכל בוקר. בסיטואציה שנוצרה, ובכך שהוויכוח בעיקרו אינו אידאולוגי אלא סביב מחנות, אנחנו נמצאים במערכת בחירות שבה חלק מהבוחרים מגובשים לגבי המחנה אבל לא לגבי המפלגה. חלקם חושבים על הרכב הממשלה ולא רק על העומד בראשה, ומפלגות שנמצאות סביב אחוז החסימה עלולות לשנות את חלוקת המנדטים כולה.
את המציאות המורכבת הזאת מנסים מכוני הסקרים לתרגם למספרים מדויקים, כל אחד בשיטתו. לכן סקר הוא כלי חשוב להבנת המגמות, אבל מסוכן להתייחס אליו כאל תוצאות הבחירות. הסוקרים יכולים למדוד את התשובות שהציבור נותן היום. את ההחלטה הסופית שלו נדע רק כשייספרו הקולות, ביום שלישי הבא.