אין חולק ששלוש שנות המלחמה גובות מחירים מדיניים לא פשוטים ממדינת היהודים.
על פי סקרי דעת קהל בארה"ב, ישראל הפכה להיות מותג שלילי, כזה שאנשים ונבחרי ציבור רוצים להתרחק ממנו. זאת בהיפוך מוחלט מהתמיכה הדו-מפלגתית שרק לפני עשור עוד הייתה בשיאה. במערב אירופה המצב חמור עוד יותר, כאשר מפלגות שמאל מקדמות חרמות על ישראל. ובעולם הלא-דמוקרטי התדמית של ישראל והיהודים אף פעם לא הייתה מזהירה.
אלימות הפורעים ביו"ש וכישלון הממשלה להדביר את התופעה מאיצים תהליכים שליליים, שמכניסים את ישראל לאזור המדרון החלקלק של “אמברגו” ו"חרם”. או כפי שהגדיר זאת שר החוץ גדעון סער בהסכת “טוב ליהודים” מבית JNS: לישראל צפויות “שנים קשות ומאתגרות בזירה המדינית”.
קרני שמש באובך
אלא שבתוך החושך הזה, כן נדלקו בימים האחרונים כמה נרות שנותנים תקווה. לא ברור אם יש ביניהם חוט מקשר, והם בשום אופן לא מלמדים שאנחנו לקראת פתרון. אדרבה, אם ישראל ואוהדיה לא ינקטו בפעולות המתבקשות, העתיד כאמור אפור מאוד. אך במרחב האובך המדיני כן מנצנצות לפתע מעט קרני שמש וכדאי לעמוד עליהן:
בארקנסו שבארה"ב נמסרו לישראל מיירטי התמיר הראשונים עבור סוללות כיפת ברזל. הפרנסה שמספק המפעל הזה לידיים עובדות בארה"ב, מספקת טעימה מהמודל החדש של הקשר הביטחוני בין המדינות. לא עוד “סיוע”, אלא שיתוף פעולה המועיל לשני הצדדים. כפי שאמר באירוע הסנאטור טום קוטון, המייצג את ארקנסו, “המיזם המשותף הזה, המאגד כמה מהחברות המובילות בארצות הברית ובישראל, מקדם את הביטחון הלאומי ואת השגשוג הכלכלי של שתי מדינותינו”.
אירוע דומה התרחש בגרמניה. ענקית הביטחון הישראלית “רפאל” צפויה להקים מערך ייצור במפעלי פולקסווגן באוסנבריק שבצפון-מערב המדינה. התפתחות זו מצטרפת לסוללות החץ, שנרכשות במיליארדים על ידי הגרמנים, וכן לשת"פ ביטחוני הדוק ביותר בין ישראל ויוון.
בד בבד, בשבוע שעבר משרד הביטחון של ישראל השתתף בפעם הראשונה באופן פומבי ורשמי בתערוכה האווירית במרקש שבמרוקו. שמונה חברות ישראליות הציגו את מרכולתן, כאשר המילה “ISRAEL” מוצגת באור כחול זוהר בראש הביתן.
ספרד עוינת, מרוקו אוהדת
זהו אירוע מהדהד בחשיבותו, שאולי גם נותן הצצה לעולם החדש. בזמן שספרד האירופית נוקטת צעדי חרם וענישה כלפי ישראל, מרוקו הערבית מחצינה ומשדרגת את קשריה עם המדינה היהודית. שהרי רק לפני שבועיים, בפגישה משותפת של שר החוץ של מרוקו, נאסר בוריטה, עם עמיתו הישראלי סער, הוחלט על סדרת צעדים להידוק היחסים.
חזית נוספת שנותנת תקווה היא אמריקה הלטינית. ונצואלה, קולומביה, פרו, כמובן ארגנטינה, ועוד שורת מדינות שהתחולל בהן מהפך פוליטי, עברו למדיניות של תמיכה מלאה בישראל. לא מעט מהן אף פתחו שגרירויות בירושלים. אם לא יהיו הפתעות, בקרוב תצטרף אליהן ברזיל, הכלכלה השמינית בגודלה בעולם, כאשר פלביו בולסונארו יהפוך לנשיא המדינה.
תהליך דומה מתרחש במרכז אירופה ובמזרחה. שורה של מדינות, כמו סרביה, אסטוניה, כמובן צ’כיה, ואחרות, ניצבות באופן מלא לימינה של ישראל. הן אלה שבולמות יוזמות אנטי-ישראליות באיחוד האירופי. אפילו הונגריה של פיטר מגיאר, אמנם פחות נחרצת בתמיכתה מאשר בימים של ויקטור אורבן, אך היא לא עברה צד.
שנת בחירות
אז נכון, כוחן הכלכלי והפוליטי של מדינות אלה לא מתקרב לזה של המעצמות במערב היבשת. בסופו של דבר, גרמניה וצרפת הן אלה שמנהלות את האיחוד האירופי, ובפרט אצל האחרונה מצבנו מאוד לא טוב. כמו כן, בריטניה היא הראשונה לקדם חרמות ממשיים על חברות ישראל, בצעד מעורר דאגה.
אלא שגם כאן מבצבץ אור בקצה המנהרה. ראשית, מהלך הבלימה שנקטה ירושלים נגד לונדון היה מוצלח והעביר את המסר ברחבי היבשת. שנית, ברבות ממדינות אירופה צפויות בחירות מכריעות ב-2027. יש סיכוי לא רע שבצרפת, ספרד, ואולי גם בבריטניה ומדינות נוספות, הימין יעלה לשלטון. מהפכים פוליטיים כאלה, אם יתחוללו, ישנו מן היסוד את היחס לישראל. כך למשל, הימין הבריטי כבר הבהיר שיסיר כל חרם שהוטל על ישראל. הסיכוי להתפתחות כזו גבוה בהחלט.
חשוב לציין שגם בהקשר האירופי וגם בזה הנוגע לאמריקה הלטינית, ולמערכה על התודעה, שר החוץ גדעון סער עושה עבודה מצוינת. הוא ומשרד החוץ ממפים הזדמנויות וסוחטים אותן עד הסוף, מה שמניב פירות בהמשך.
אז כמובן, האתגרים הגדולים עדיין כאן, וחשוב להכיר בכך. כמו בעלילות הדם נגד היהודים בימי הביניים, ישראל מוקעת ומשלמת מחירים קשים על דברים שלא עשתה. אבל אם המאמצים המדיניים יימשכו, אם הטרור היהודי יופחת משמעותית, ואם הימין יעלה לשלטון במדינות קריטיות — הלחץ המדיני על ישראל בהחלט יקטן.
