תפיסת הביטחון החדשה של ישראל, שהציג אתמול ראש הממשלה נתניהו, היא אירוע מכונן. חשוב שלא לתת לו לעבור לידנו בלי להבין את המשמעות.
שנים ארוכות לא היה בישראל עיסוק משמעותי בניסוח ובעדכון של תפיסת הביטחון. למעשה, מאז הקמת המדינה ותפיסת הביטחון שיוחסה לבן-גוריון – שמרכיביה היו הרתעה, התרעה והכרעה – לא היה תהליך סדור שכלל גיבוש מסמך שכזה.
בתחילת שנות ה-2000 נערך ניסיון לנסח תפיסת ביטחון על ידי ועדה שהוביל השר לשעבר דן מרידור. אך לא רק שאותו ניסיון לא צלח, אלא שהוא גם קיבע לעוסקים במלאכה הצבאית את הרגל הרביעית של ‘הגנה’. זה תורגם בתפיסות המבצעיות של צה"ל כעקרון ההכלה ו’שקט יענה בשקט’.
מסמך תפיסת הביטחון הקודם נכתב ופורסם גם כן בהובלת ראש הממשלה נתניהו, בשנת 2016. מסמך זה גובש על ידו בסיוע המזכיר הצבאי ועסק במאבק בגרעין האיראני, במערכה שבין המערכות (מב"מ) ובעליונות הכלכלית והטכנולוגית הנדרשת לישראל. הדברים אמנם הוצגו על ידי ראש הממשלה לצה"ל ולקבינט, אולם לא הייתה המשכיות לתהליך.
אם כך, יהיה מי שישאל, מה זה משנה אם יש או אין תפיסת ביטחון? מדוע בכלל יש חשיבות שיהיה מסמך תפיסת הביטחון?
מצפן לאומי
נתחיל בשאלה ‘לְמה התכוון המחוקק’. חוק המועצה לביטחון לאומי (המל"ל), שחוקק בשנת 2008 כחלק מלקחי ועדת וינוגרד ממלחמת לבנון השנייה, קבע שאחד מתפקידי המל"ל הוא: “לבחון את תפיסת הביטחון הלאומי של מדינת ישראל ולהציע לה עדכונים” (סעיף 2(א)(9)). החוק נוסח בצורה כללית ולא חייב את אישור התפיסה בקבינט.
במהלך מלחמת התקומה, כתוצאה מעיסוק נרחב ברמה הציבורית והפרלמנטרית, ובעיקר בשל דוח מבקר המדינה שעסק בנושא, נוסח “חוק אסטרטגיית הביטחון הלאומי” ביוני 2025. החוק בא להסדיר בדיוק את הנקודה הזו, של תפיסת הביטחון ואסטרטגיית הביטחון הלאומי. נקבע בו שכל ממשלה נבחרת נדרשת בתוך שנה להגדיר אסטרטגיה מדינית-ביטחונית. האסטרטגיה הביטחונית היא נגזרת ישירה של תפיסת הביטחון הלאומי, בהתאמה למציאות הביטחונית העכשווית וליעדי הממשלה הנבחרת. מכאן חשיבותה הרבה. כי בלי תפיסת ביטחון, אי אפשר לנסח את אסטרטגיית הביטחון הלאומי.
מבקר המדינה גם הסביר מה הבעייתיות בחסרונה של תפיסת ביטחון. בהיעדר מסגרת לאומית המנחה את הדרג המדיני ואת מערכת הביטחון, המערכות השונות מתקשות להתאים את תפיסותיהן לבניין הכוח, לתוכניות עבודה ולסדרי העדיפויות בניצול התקציבים ובמימושם. כמובן שמצב כזה גם מקשה על המערכת הפוליטית, הקבינט המדיני-ביטחוני וועדות הכנסת הרלוונטיות, לעקוב ולבקר את הפעולות של מערכת הביטחון, אף שהן אמורות לעשות זאת.
דרושים: תקציבים ומשאבים
כך שתפיסת ביטחון חיונית לתפקוד נכון של המערכת החשובה ביותר של המדינה. אך הרעיון הוא לא רק לכתוב מסמך ולאשר אותו – פעולות הכרחיות שהן בבחינת ‘ראשית הצירים’. הרעיון הוא שתהליך הכנת המסמך ואישורו בממשלה ובהמשך בכנסת, יוביל לתהליך עבודה סדור של גופי הביטחון.
התהליך צריך לכלול הגדרה של היעדים האסטרטגיים בסוגיות הביטחון הלאומי השונות, על ידי הדרג המדיני. היעדים ייקבעו לאור בחינת החלופות השונות שיוצגו על ידי מערכות הביטחון. היעדים גם ידורגו, לאור קביעת סדר העדיפויות ואישור אסטרטגיית הפעולה למפקדות הצבאיות והאזרחיות. כמובן שקביעת היעדים וסדרי העדיפויות תחייב הקצאת תקציב ומשאבים בהתאם.
תפיסת הביטחון הלאומי שתיכתב במל"ל ותאושר בקבינט, תהווה בסיס לאסטרטגיה הביטחונית שתגובש ותאושר על ידי כל ממשלה נכנסת בשנה הראשונה לתפקידה – ושגם תיתן לה תוקף לכל אורך כהונתה.
מאסטרטגיה זו ייגזרו התפיסות המבצעיות בצה"ל ובשאר ארגוני הביטחון, ומהן כאמור יוגדרו עקרונות בניין הכוח. לדוגמה, אם תפיסת הביטחון הלאומי הגדירה את איראן ואת הגרעין כאיום מרכזי, צה"ל והמוסד צריכים לגבש בהתאם אסטרטגיית מענה – הגנתית והתקפית. אסטרטגיה זו תתורגם לתפיסות מבצעיות, לפיתוח אמצעים שיעזרו להילחם באיום ולהחלטה על הצטיידות בהם, בהתאם לתקציב ולסדרי העדיפויות שנקבעו.
הסוף להכלה
התפיסה המעודכנת שפורסמה אתמול נותנת ביטוי למה שלמדנו במהלך מלחמת התקומה. למעשה, היא בעיקר באה לתרגם עשייה מבצעית והחלטות מנהיגותיות שהתקבלו במהלך המלחמה, לכדי מסמך סדור שיהווה בסיס לתהליך שפורט לעיל.
הדוגמה הבולטת, ולטעמי המשמעותית יותר, היא הדגשת הצורך בעקירת גישת ההכלה וה’שקט יענה בשקט’, שהובילה את העשייה הצבאית והמדינית שנים ארוכות. במקום זאת, אומצה גישה התקפית שמטרתה למנוע מאויבינו להתעצם ולאיים עלינו, כולל באמצעות מתקפות מקדימות, לצד אכיפה של פיתוח יכולות כאלה.
מימוש התפיסה ההתקפית בא לידי ביטוי בהבדל שבין התנהלות צה"ל מול אוהל חיזבאללה בהר דוב באוגוסט 2023, ממש לפני פרוץ המלחמה, לבין מתקפות המנע על איראן כשזו ניסתה לפרוץ להשגת יכולת גרעינית (“עם כלביא”) או לבנות לעצמה חסינות מתקיפה ישראלית (“שאגת הארי”). דוגמה נוספת לשינוי התפיסה היא הפעילות בלבנון כנגד ניסיונות חיזבאללה להשתקם לאחר מבצע “חיצי הצפון”. בהקשר זה, נכנסה הגדרת הניצחון כרכיב בביטחון הלאומי, וטוב שכך.
סוגיה חשובה נוספת היא ההבנה שכדי לממש את תפיסת הביטחון הזו, יש לשמר את היתרון ביכולותינו הצבאיות והטכנולוגיות, ולוודא שברשותנו עצמאות מקסימלית בבניין הכוח. ההבנה בישראל היא שלא נוכל להסתמך באופן מלא על שותפים ובעלי ברית קיימים, ושעלינו לחזק את עצמאותנו ולגוון את מקורות הרכש ככל שנוכל. הדבר מחייב כמובן הגדלה משמעותית בתקציב הביטחון והשקעה בפיתוח וקידום טכנולוגיות קריטיות, שיעניקו לנו את היתרון האיכותי (בינה מלאכותית, חלל, קוונטום ועוד).
לצד זירות ואיומים קיימים ומוכרים לנו היטב, תפיסת הביטחון החדשה מסמנת גם את האיומים המתפתחים, או כאלה שלא השכלנו לתת להם מענה מספק עד כה. למשל, הציר הסוני בהובלת טורקיה. כעת היא זו שמנסה לגבש סביבנו “טבעת אש” חדשה והפעם סונית. ישנה האפשרות שטבעת זו תתלכד עם מה שנותר מ"טבעת האש השיעית” הקיימת, שבהובלת איראן.
זירה חשובה נוספת היא זירת ה"מלחמה על הבית” – האיום מצד הרשות הפלסטינית והטרור ביהודה ושומרון, לצד האיום הנשקף מהעלייה בפשיעה החמורה במגזר הערבי. איומים אלה נשענים על כמות חריגה של אמצעי לחימה, בעיקר מההברחות בגבול המזרחי והמערבי ובסיוע רחפנים. זו זירת לחימה שיש לתת לה יותר תשומת לב ומענה, וטוב שהתפיסה החדשה מגדירה זאת.
לבסוף, זירת ה"מלחמה הרכה”, שלמרות חשיבותה הרבה, אין לה מִפקדה כיום. מדובר בפעילות נגד ישראל, בין שבאמצעות התקפות אנטישמיות ויצירת דה-לגיטימציה לישראל, ובין שבעזרת קמפיינים ממוקדים כמו “אלימות המתנחלים”.
מאחורי הזירה הרכה, שחשיבותה הולכת וגוברת, עומדים שלל גורמים: מדינות כמו קטאר, איראן וטורקיה, ארגונים בינלאומיים וממשלות זרות. הפעילות הזו, לצד פעילות דומה שמתרחשת במערכות החינוך ובממשל בארה"ב, משפיעה על היחס כלפי ישראל ומביאה להגבלת חופש הפעולה ולסכנת חרם ואמברגו. בישראל עצמה ישנה מעורבות של אותם גורמים בניסיונות להשפיע על השיח הציבורי. זירה זו צריכה לקבל מענה שלם, בדמות הקמת מפקדה ייעודית שתרכז את המאבק באיום.
רק ההתחלה
פרסום תפיסת הביטחון החדשה הוא מעשה מבורך. יחד עם זאת, עצם הפרסום הוא לא סיום אלא התחלה, וכך צריך לפעול. יש לחבר את גופי הביטחון לתפיסה ולפצוח בדיונים מקצועיים משלימים באופן מיידי. השלב הבא הוא הגדרת אסטרטגיית הביטחון על ידי הממשלה הנכנסת וכניסה לתהליך מלא מול כלל ארגוני הביטחון, לטובת הגדרת התפיסות המבצעיות ובניין הכוח התואם. מאחר שהתקציב לעשור הקרוב כבר ניתן למערכת הביטחון, צריך לראות כיצד נעשה בו שימוש נכון, שתואם את התפיסה וסדרי העדיפויות הנגזרים ממנה.
“לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין להבטל ממנה...” (אבות, ב’, כא’).