שעות ספורות לפני סגירת רשימות המועמדים לכנסת, המגמה ברורה. אחדות לאומית אינה סחורה פוליטית. “הגוש השלישי”, שאמור היה לבטא את רוח 7 באוקטובר, כמעט שאיננו. ביום שישי האחרון גלעד ארדן פרש מהמרוץ לכנסת, חודש בלבד אחרי שהקים את מפלגת “האחדות”. ביום ראשון הודיעו חילי טרופר ויועז הנדל, מהקולות המובהקים שקראו לאחדות, שהם נפרדים ולא ירוצו יחד. מאז, טרופר כבר הצטרף למפלגת “ישר” של גדי איזנקוט, והנדל הודיע על ריצה משותפת עם פרופ’ ירון זליכה.
הבטחה לממשלה רחבה
בימים שאחרי הטבח, נדמה היה שנפל דבר. “ביחד ננצח”, לא היתה רק סיסמת קמפיין, אלא תיאור של תחושה לאומית. באותם ימים מזעזעים, הקיטוב שקדם למלחמה הפך בן רגע לזיכרון רחוק והרצון לפיוס לאומי עלה מכל עבר. באותה נשימה, החלו להישמע הקריאות “להחליף את כל ה-120", כלומר לשלוח הביתה כל מי שהיה בתפקיד ביום השחור ביותר של העם היהודי מאז השואה, בלי קשר לשיוכו הפוליטי.
כמעט שלוש שנים אחר כך, מקול ההמון הזה לא נותר דבר. עם ההתקרבות לבחירות, החל להתגבש מול הקואליציה והאופוזיציה, גוש שלישי שהתחייב לעשות הכל כדי להקים ממשלה רחבה. הגוש נִבנה בדיוק על התחושה ההיא, אבל המספרים מובילים למסקנה חד משמעית – לאחדות אין ביקוש, או שהוא לפחות לא בא לידי ביטוי בדפוסי ההצבעה הצפויה לכנסת.
כפי שכתב גלעד ארדן כתב בהודעת הפרישה, “רוב גדול בציבור מבקש קודם כל הכרעה ברורה בשאלת זהות ראש הממשלה. הצורך בממשלת אחדות רחבה אינו גבוה בסדר העדיפויות של האזרחים”.
במילים אחרות, הסקרים מלמדים שהציבור שוב מתחלק קודם כל בשאלת “כן, ביבי – לא, ביבי”. כל השאר בא אחר כך, כולל האחדות.
יש אלטרנטיבה?
אסון 7 באוקטובר הוביל כאמור לקריאה לאומית נוספת, והיא החלפת מי שאחזו אז בהגה השלטון. בפועל, גם מהלך הרוח הזה נותר מעט מאוד. תא"ל (במיל’) עופר וינטר, ומפלגתו “עמך ישראל”, הם הגוף הפוליטי היחיד שנושא את המסר הזה. בנאום שנשא בשבוע שעבר, הוא אמר שאינו סוגר את הדלת לחיבורים, אבל שאלה ייעשו רק עם “אנשים חדשים ונקיים” ועם מי שאינם נגועים בשבעה באוקטובר. באותו נאום קבע שמי שלא הצליח בשלוש שנים להקים ועדת חקירה או להביא הכרעה בעזה, לא יצליח גם בעתיד. וינטר צופה הצבעת מחאה ביום הבחירות, ופונה לצעירים שלדבריו אין להם למי להצביע.
בכל זאת, וינטר נעצר מהר מאוד. הוא מיהר להודיע שמפלגתו תמליץ על נתניהו לראשות הממשלה, כלומר על מי שהיה ראש הממשלה ביום הטבח, ואחז בהגה השלטון בעשור וחצי שלפניו, למעט שנה וחצי. חשוב יותר, הקצין הלוחמני מתנדנד בסקרים האחרונים על טווח שבין ארבעה לשישה מנדטים, ואין ודאות שיצלח את אחוז החסימה. כלומר, גם הדרישה “להחליף את כולם” לא מקבלת ביטוי בדפוסי ההצבעה המסתמנים.
הסכין כבר לא על הצוואר
אז מה בעצם קרה פה? מה ההסבר לכך שפוליטית לפחות הקריאות לאחד את כולם ולהחליף את כולם התפוגגו?
תת אלוף במילואים דדי שמחי, שניסה בעצמו לאחד בין שחקני “הגוש השלישי”, סבור שלב הבעיה היא אגו אישי של השחקנים הפוליטיים. “בעם עדיין יש רצון לאחדות, אבל האנשים סרבו להתפשר ובמגעים הפנימיים כל הזמן חזרה שאלת היחס לנתניהו”, אומר שמחי, ששכל את בנו גיא ביום הטבח. הוא מצדו ממשיך לקוות שבסופו של דבר עוד יהיה ביטוי פוליטי לרעיון האחדות.
פרופ’ אשר כהן, מרצה במחלקה למדע המדינה באוניברסיטת בר-אילן, מציע הסבר מבני שונה לגמרי. אחדות, לדבריו, אינה תוצאה של טובת לב או מבחר ערכים, אלא תמיד פונקציה של איום קיומי. “אחדות כשאיפה תמיד תעלה תחת תחושת איום חזקה עד כדי איום קיומי. ובהתאמה, כאשר תחושת האיום פוחתת חוזרות שאלות היסוד”, אומר כהן.
זה לדבריו, מה שהתרחש. כשהתחושה של סכנה קיומית התחלשה, הראש חזר אל הדברים שנשכחו בעיצומו של המשבר: “שאלות יסוד לא משתנות ולכן לאט לאט חוזרים לזה: ראשית, סוגיית הזהות ממש, מי אנחנו. שאלת יחסי רשויות השלטון לא השתנתה. מערכת המשפט והפרקליטות לא ירדה מהפרק. וכעת הכול חוזר”.
על הקריאה “להחליף את כולם” אומר פרופ’ כהן כי “זו סיסמת כעס חסרת משמעות. אף אחד בחייו האישיים לא מחליף פתאום הכול, וכך גם קהילות. פוליטיקה דורשת הזרמת דם חדש ובכלל התחדשות, אבל הדרגתית”. כמו כן, “פוליטיקה דורשת גם המשכיות מסוימת של חדש לצד ניסיון עבר. לכן בארה"ב לדוגמה, בבחירות לסנאט יש בכל שנתיים בחירות לשליש בלבד מהחברים, ולא לכולם”.
הבעיה העמוקה יותר, לשיטת כהן, היא שאחדות עצמה מטשטשת את ההתמודדות עם שאלות היסוד. לדבריו, “המצביע רוצה לדעת מה אומרת המפלגה על שאלות היסוד”, ועל כך מפלגת אחדות מתקשה לענות.
קשה לרדת מהעץ
פרופ’ אברהם דיסקין, פרופסור אמריטוס למדע המדינה באוניברסיטה העברית, מציע הסבר קודר יותר. לדבריו, האחדות של אוקטובר הייתה תגובת הלם, ואילו הקיטוב הוא המציאות שהייתה כאן לפני המלחמה, והיא גם זו שחזרה. הקושי, לטענתו, הוא אישי ופסיכולוגי. מי שהצהירו במשך שנים שראש הממשלה פושע ויצאו להפגין שבוע אחר שבוע, נכנסו למחויבות פומבית שקשה מאוד לרדת ממנה וכך גם בצד השני של המפה הפוליטית.
דיסקין מוסיף כי אחרי ההלם הראשוני, כל צד נרטיב בנה שמטיל את האשמה על הצד השני, והקיטוב הפך ללגיטימי שוב. מכאן המסקנה החדה שלו: הרוב מעולם לא אמר שכולם צריכים לעוף. כל חצי אמר שהחצי השני צריך.
אז האם האחדות מתה, או אולי מעולם לא הייתה פה? יש מי שמעריך שתוצאות הבחירות יכפו ממשלת אחדות, גם אם הציבור לא מצביע עבורה כרגע באופן ישיר.
