חוות אלונה עלתה על הקרקע קצת לפני ראש השנה, על גבעה שבין שכונת רמות שבצפון-מערב ירושלים לבין הכניסה לעיר. את החווה מקימים לוחמי מילואים שנפצעו במלחמה, בגוף או בנפש, והיא נועדה להם ולפצועי מלחמה אחרים. “פצועים למען פצועים ולמען עצמם”, אמר מיכאל יכין, מיוזמי החווה.
אלא שהגבעה הזאת אינה רק מקום שקט בטבע. החווה יושבת ליד הכפר הפלסטיני בית איכסא, מעל הוואדי שמפריד בינו לבין רמות. החווה נושאת שתי מטרות במקביל: שיקומית והתיישבותית. לדברי מקימיה, אלה שני צדדים של אותו מטבע – הבנייה שמשקמת אותם היא גם מה שמחזיק את הגבעה.
קונספט אחר
על הגבעה עומדים היום מבנים ארעיים אחדים, הכול בעבודה עצמית, ויש מי שגם ישן בהם. במבנה המרכזי יש ספה, מקרר וכיריים גז. בצדו האחר ישנה סדנה, ועל הקיר כלי עבודה ולוח מחיק עם רשימת משימות. דגל ישראל מתנופף בחזית.
מיכאל מסביר במה היא נבדלת מחוות חוסן אחרות שפועלות בארץ: “יש ברחבי הארץ כיום חוות חוסן טיפוליות, שמגיעים אליהן פצועי מלחמה למפגשים חד-פעמיים או למספר ימים וחוזרים הביתה. אנחנו פועלים עם קונספט אחר. אצלנו החווה מוקמת על ידי פצועי מלחמה, בגוף ובנפש, משלבי החזון והתכנון עד להקמה ולבנייה בפועל. עצם הבנייה והיצירה במקום, לצד לוחמים פצועים, והשהות עם אחים לנשק, תורמים לשיקום העצמי של הפצועים יותר מכל”.
“נקמה חיובית”
מיכאל יכין, בן 58 מהיישוב ענתות, יזם ויועץ מקרקעין במקצועו, גיבש את הרעיון בעודו מאושפז בעצמו.
“לפני כשנתיים וחצי, כשהייתי מאושפז תקופה ארוכה עקב הפציעה הקשה שלי במלחמה, ועדיין תחת הרושם הקשה של מה שראיתי ב-7 באוקטובר באזור העוטף, וכשהמלחמה עדיין נמשכת, חשבתי מה אני יכול לעשות במצבי”, אמר. “חברתי למספר חברים פצועים גם הם, מהגדוד ומהשיקום, תחת הרעיון של ‘נקמה חיובית’ באויבים שלנו, באמצעות תגובה ציונית הולמת. הרעיון היה להקים חווה התיישבותית שיקומית וחקלאית”.
שותפו להקמה, אליה שוהם, במקור מהיישוב רבבה, הגיע לאותו רעיון מכיוון אחר. הוא שירת ארבע שנים בסיירת מגלן, מגיל 21 עד 25, כשהתגייס מאוחר לאחר הישיבה. בתחילת אוקטובר 2023 היה בסופו של טיול ארוך בחו"ל.
“ממש כשתכננתי לחזור לארץ ב-5 באוקטובר טסתי מסרילנקה לווייטנאם. יומיים אחרי זה, בום. 7 באוקטובר”, אמר. “אני חוזר לארץ, ישר נכנס למילואים עם החברים, עם החיילים שלי מהסדיר. נכנסים לשלושה חודשים בעזה”. מאז, לדבריו, עשה חמישה עד שבעה סבבים.
אחרי הסבבים הראשונים התחילו הסימפטומים. “התקפי לחץ, סיוטים בלילות, התקפי עצבים וכל מה שפוסט-טראומה יודעת להציע”, אמר. “היום אני יודע להגיד שאני מאובחן עם פוסט-טראומה מהשירות הצבאי הסדיר שלי”.
הוא ניסה כמה מסלולים, ולדבריו הם עזרו עד גבול מסוים. “התחלתי לטפל בעצמי עם פסיכולוגים ופסיכיאטרים שמציעים לך כדורים גם עם יוגה ועם מלא מלא מלא דברים. וברוך השם, זה הביא לשיפור במצב”, אמר. “אבל המון מסגרות שיקומיות קצת תקעו אותי בלופ. בלופ כזה של ‘טוב, עכשיו תהיה קשוב לעצמך, עכשיו תהיה עם עצמך’. אבל אתה לא בעשייה. אתה באיזושהי עצירה כזאת, ואז אתה מתחיל לשקוע בעצמך”.
לצד הסימפטומים, אמר, יש קושי נוסף שקשה להסביר למי שלא היה שם. “אחת מהחוויות הכי קשות אחרי לחימה, ושל פצועים בכללי, זה החוויה שלא מבינים אותך. שאתה מסתובב ברחוב, ואתה מרגיש שעולם כמנהגו נוהג, ואתה לפני רגע היית בעזה בהיתקלות, ופינית פצועים, והיית בלופים של שמירות, ופתאום אתה חוזר אחורה”.
הגשמת חלום
מה שעבד לאליה היה משהו אחר. “להיות בקהילה של חברים, שכולם עובדים ביחד ומשקמים את עצמם מתוך בנייה. מבחינתי זה היה החלום”, אמר.
את החווה הוא חלם עוד לפני שפגש את מיכאל, אבל חלום אחר. “יש לי חבר, קוראים לו ארז, שאנחנו כבר עשר שנים חולמים ביחד להקים חווה. בקטע התיישבותי, לא בקטע שיקומי”, אמר. לפני כחצי שנה נוצר החיבור עם יכין, “וביחד ישבנו, וככה פיתחנו ביחד את החזון של קהילה של פצועים שעובדת ביחד ומשתקמת ביחד מתוך עשייה”.
מאז, אמר, החזון כולל גם את הקרקע עצמה: “עכשיו יש לנו פה גם התיישבות. כלומר אנחנו גם בעצם תופסים קרקעות שהן קרקעות חשובות, שתהיה בהם התיישבות יהודית. לעצור את הפלישות הערביות. וככה אנחנו גם רוצים לעזור פה לפצועים. זה החזון”.
הש"ג של ירושלים
הנוף מהחווה הוא כל הטיעון של המקום: מצד אחד רמות מעבר לוואדי, מצד שני בתי בית איכסא על הגבעה ממול. במורד, גשר הרכבת לירושלים והכביש שמתחתיו.
בית איכסא הוא כפר פלסטיני מצפון-מערב לירושלים. הצד המזרחי של הכפר, הפונה לרמות, אינו מגודר. בין השניים מפריד ואדי בלבד.
זה ההקשר שבו מתאר מיכאל את תפקיד החווה: “חוות אלונה חוצצת בין הכפר הפלסטיני בית איכסא לצירי התנועה המרכזיים לבירה, ומהווה מעין עמדת ש"ג ביטחונית בכניסה לעיר. אנחנו הש"ג של ירושלים. בנוסף נוכחותנו במקום תורמת למניעת מעבר שב"חים דרכנו אל ירושלים”. “ידוע שרבים מהמחבלים שביצעו פיגועים בעיר היו שב"חים שהגיעו מהאזור”, הוסיף.
ציר פתוח
אליה מתאר את אותו מעבר בלשון חריפה יותר. “יש להם פה ציר שצה"ל מעלים ממנו עין, ציר כניסה וציר חופשי”, אמר. “זה ציר שב"חים מוגדר, בהגדרה. זה מאוד מוזר למה לא מטפלים בו”.
תושבי רמות התלוננו בעבר על אותה תופעה. בדיווח מאפריל 2025 תיארו תושבים חדירות של שוהים בלתי חוקיים מכיוון בית איכסא. לפיהם, קל לחצות את הגבול בין הכפר לשכונה, והמסתננים נעלמים עד שהמשטרה מגיעה. מהמשטרה נמסר אז כי כל אירוע המדווח לה מטופל בהתאם לנהלים.
לדברי אליה, תושבי רמות מגיעים לחווה מאז הקמתה. “כולם מספרים לנו כמה הם סבלו מהכפר, וכמה הם שמחים שאנחנו פה. כולם, כולם. ללא יוצא מן הכלל”. על השאלה אם יש חיכוך עם תושבי הכפר, השיב: “בגלל שאנחנו מתואמים ויושבים על קרקעות שהן קרקעות מדינה, ולא לקחנו לאף אחד את הקרקע שלו, תושבי הכפר התרעמו, כי לקחנו להם שטחים שהם תכננו להשתלט עליהם, על אדמות מדינה. ויש פה עוד הרבה שטחים שהם השתלטו עליהם, אבל אין להם שום דבר שהם יכולים לעשות נגדנו”.
אליה מתאר מה אמור לעמוד פה בעוד כמה שנים: לא חווה אלא כפר. “אנחנו שואפים לעשות פה כפר שיקומי לפצועים, שפצועים יוכלו להגיע אלינו לקבל מגורים בחינם, מגורים ועבודה, ויהיה להם פה בעצם קהילה תומכת. סביבה שבה הם מרגישים בנוח ובבית”, אמר. “יהיה פה מסגרות שיקומיות, יהיה לנו יועץ תעסוקתי שירוץ איתנו, ויהיה פה יוגה וחדר מוזיקה. בעצם, יהיה אפשר לקבל איזושהי נקודת פתיחה מחודשת לחיים”.
“המקום הוא הבית של הלוחמים ופצועי המלחמה, וכל אחד מהם מוזמן לבוא, לשהות כמה שהוא רוצה, או להצטרף באופן קבוע לפעילות”, אמר מיכאל.
גם כשהחווה תהיה בנויה, הוסיף אליה, זה לא ייעצר שם. “בסוף הפוקוס שלנו הוא ההתפתחות והפיתוח ביחד עם האחרים”.
