את הטור הזה אני לא כותב כפרשן פוליטי. אני כותב אותו כהלום קרב.
אמש (שבת) נהרג בנתניה סמל שני דוד הוייר עמרני, לוחם מג"ב בן 20. על פי הפרטים שפורסמו עד כה, עמרני הסתובב בעיר עם נשק ארוך, ירה, ובהמשך פתח באש לעבר שוטרים שהגיעו למקום ונורה למוות. נסיבות האירוע עדיין נחקרות, ולפי הדיווחים נבדקת האפשרות שעמרני התמודד עם פוסט טראומה, אף שלא הוכר ככזה. צריך לומר ביושר: אנחנו עדיין לא יודעים מה בדיוק התרחש בנפשו ומה הוביל אותו לרגע הנורא הזה. אבל אנחנו יודעים מספיק כדי לעצור לרגע ולשאול שאלה גדולה הרבה יותר.
מספרים הולכים וגדלים
דוד עמרני אינו הסיפור היחיד. כמעט כל מי שחי בתוך העולם של הלומי הקרב מכיר את המציאות העגומה והשקטה להחריד. את החבר שנעלם לכמה ימים. את זה שהגיע שוב למיון. את מי שמספר שהוא כבר לא מסוגל להמשיך. את הטלפון שמגיע באמצע הלילה. את המשפחה שמנסה להחזיק אדם שאחרי המלחמה חזר הביתה, אבל חלק ממנו נשאר שם. ויש גם את אלה שלא הצליחו להחזיק יותר. אירועי אובדנות וניסיונות אובדניים בקרב לוחמים ומתמודדי פוסט טראומה אינם עוד סיפור שאפשר לסגור בהודעת השתתפות בצער ולהמשיך הלאה.
אפשר להמשיך לצקצק. אפשר להוציא הודעות על הרחבת המענים. אגף השיקום יכול להציג מוקדים, תוכניות, טיפולים ורפורמות, וחלקם חשובים מאוד. יש שם גם הרבה מאוד אנשים טובים שקמים בבוקר כדי לעזור לפצועי צה"ל. אבל בסופו של דבר מדינה צריכה להימדד גם בתוצאות בשטח. וכשהמספרים הולכים וגדלים, כשהמלחמה הזאת כבר הכניסה עשרות אלפי פצועים חדשים למערכת השיקום, ורובם מתמודדים עם פגיעות נפשיות ופוסט טראומה, אי אפשר להסתפק באמירה שאנחנו “עושים הכול”. אם אנשים ממשיכים ליפול, כנראה שעדיין לא עשינו הכול.
צריך להבין מהי פציעה נפשית של לוחם. הסבל הוא הפציעה שאיתה הם חזרו מהמלחמה. כמו לוחם שחזר בלי רגל, יש לוחמים שחזרו עם מערכת עצבים שאינה מצליחה להבין שהקרב נגמר. אנו נושאים איתנו מראות, קולות, ריחות וזיכרונות שהמדינה שלחה אותנו לפגוש. זו אינה חולשה, וזה בוודאי לא חוב פרטי שלנו. זו פציעת מלחמה. פציעה שאנחנו לא צריכים להתבייש בה וגם לא צריכים לסחוב אותה לבד!
לא חסד – אחריות
על כל אדם שמת במדינת ישראל צריך להצטער. אנחנו מזדעזעים, בצדק, מכל קורבן של תאונת דרכים, מכל נרצח בחברה הערבית ומכל אזרח שחייו נגדעו. המדינה משקיעה משאבים כדי להילחם בתופעות האלה, משום שחיי אדם הם חיי אדם. אבל כלפי לוחמים שמסרו את נפשם למען המדינה חוזרים מהקרב עם פציעה, והפציעה הזאת ממשיכה לאכול אותם מבפנים עד שחלקם אינם מצליחים עוד להחזיק מעמד, למדינה יש אחריות מיוחדת. לא חסד. לא טובה. אחריות שהיא חובה לא פחות מהחזרת חטופים.
והאחריות הזאת לא יכולה להתחיל רק כשהלוחם מצליח למלא את הטופס הנכון, להגיע לוועדה הנכונה ולהסביר לאדם זר עד כמה הוא שבור. היא צריכה להתחיל הרבה קודם. לוחם שחוזר מאזור לחימה צריך להיות במעקב. מי שנחשף לאירועים קשים צריך לקבל מעטפת, גם אם הוא עדיין לא ביקש אותה. משפחה שמזהה הידרדרות צריכה לדעת שיש לה למי להתקשר ושמישהו באמת יגיע. אדם שנמצא במשבר חריף לא צריך להתחיל לנווט בין אגפים, זכאויות, ועדות וספקי טיפול. ברגע כזה המערכת צריכה להגיע אליו.
תפקוד מתעתע
פוסט טראומה יודעת גם להסתתר. לפעמים אפשר לעבוד איתה. ללמוד. לחייך. להעלות תמונה. לשבת עם חברים. ובאותו אדם עצמו יכולה להתנהל מלחמה שאף אחד סביבו אינו רואה. העובדה שאדם מתפקד ברגע מסוים אינה אומרת שהפציעה נעלמה. לפעמים דווקא האנשים שנראים כלפי חוץ כאילו חזרו לחיים הם אלה שהסביבה מפסיקה לשאול אותם אם הם מצליחים להחזיק בהם.
לא צריך עוד ועדה שתסביר בעוד חצי שנה מה היה צריך לעשות. צריך לעצור עכשיו. לעבור אדם-אדם. לאתר את מי שנמצא בקושי ובסיכון. לחזק דרמטית את המענים בקהילה ובשעת משבר. לתת למשפחות כלים וסמכויות להזעיק עזרה. לקצר ביורוקרטיה. להוסיף אנשי מקצוע.
בעיקר, להפסיק לחכות שהלום הקרב יהיה זה שיצליח, מתוך המקום הכי קשה בחייו, להושיט את היד לעבר עצמו. הגיעה השעה שהמדינה והעם ששלחו אותו, הם אלה שייזמו את הצעדים מצילי החיים, כדי שלא יהיו עוד דוד הוייר עמרני.
