סין מחשבת מסלול מחדש במזרח התיכון

המלך עבדאללה השני מירדן הוזמן לאחרונה לבייג’ינג אחרי 11 שנים שלא ביקר בסין. שי ג’ינפינג מצידו הגיע היום למצרים לביקור מדיני ראשון זה עשור.

נשיא סין נסע לקהיר אחרי שהשתתף בכינוס של ארגון שיתוף הפעולה של שנגחאי בקירגיזסטן. מסרים רשמיים מבייג’ינג מתארים את הביקור במצרים במונחים המוכרים: 70 שנות יחסים דיפלומטיים, שותפות אסטרטגית מקיפה ומשגשגת, שיתוף פעולה כלכלי ודיונים בנושאים אזוריים ובינלאומיים.

פרשנים מצריים שואלים: למה דווקא עכשיו?

עיתוי יוצא דופן

לפי הניתוח של מרכז אל-אהראם למחקרים פוליטיים ואסטרטגיים, הביקור קשור באופן מובהק לטלטלה במזרח התיכון: עזה, סודן ולוב, הביטחון בים האדום, ומה שהם מתארים כשינויים שחלים במפרץ בעקבות המלחמה של ארה"ב וישראל עם איראן. במרכז המחקר מצביעים גם על דבר חשוב במיוחד עבור סין: הקשר שבין חוסר היציבות בים האדום, שיבוש הסחר הימי ותעלת סואץ. במקביל לכל ספינה שמוסטת מהים האדום, עלויות הסחר של סין עולות והכנסות מצרים מתעלת סואץ פוחתות.

ניתוח מצרי אחר מתאר את העיתוי כיוצא דופן, שכן הוא מתרחש על רקע טלטלה גיאופוליטית וביטחונית חסרת תקדים במרחב הערבי. על פי הניתוח, יש פה הזדמנות עבור מצרים וסין להתקדם מעבר ליחסים כלכליים משמעותיים ולבנות תיאום נרחב יותר בעניינים אזוריים.

טענה זו חופפת לבעיה שיותר ויותר אנליסטים אמריקנים מזהים.

סין הפכה לשותפת הסחר הדומיננטית של חלק ניכר ממדינות האזור. כתוצאה מכך, היא גם תלויה בזה שיהיה שקט באזור – מבלי שהיא עושה משהו כדי לתרום ליציבות. המלחמה באיראן והשיבושים במצר הורמוז חשפו את הפגיעות הזו באופן ברור במיוחד. דווח כי למרות קשריה ההדוקים של סין עם טהרן, ספינות סיניות הפסיקו ברובן לעבור במצר הורמוז לאחר תחילת הסכסוך. קשריה הפוליטיים של בייג’ינג לא יכלו להגן עליה מפני השלכות המלחמה.

לסינים יש אינטרסים מסחריים משמעותיים באזור, שתלויים באנרגיה ובנתיבי הים שלו. עם זאת, הם במידה רבה נמנעו מלקחת על עצמם את הנטל הביטחוני הנדרש להגנה על האינטרסים הללו. זאת למרות העובדה שהאינטרס המהותי של בייג’ינג הוא סדר אזורי שיאפשר את המשך זרימת הסחר.

צילום: Freddy/Pixabay.

מצרים שחקנית מפתח

מנקודת המבט של ישראל, עמדתה של סין – השותפה האסטרטגית של איראן – מצדיקה מעקב באזור שבו איראן ושלוחותיה השתמשו שוב ושוב בטילים, במל"טים, בטרור ובשיבוש התנועה הימית. עבור ירושלים, השאלה היא האם בחיפוש של בייג’ינג אחר אסטרטגיית פעולה חדשה יובאו בחשבון החששות הביטחוניים של ישראל, או שהסכסוך ימשיך להיות מוצג בעיקר כבעיה הומניטרית ודיפלומטית.

וכאן נכנסת מצרים לתמונה. המדינה המוסלמית המאוכלסת ביותר במזרח התיכון שוכנת בצומת של רבות מהבעיות שבייג’ינג מנסה לתמרן ביניהן. מצרים שולטת בתעלת סואץ, ויש לה אינטרס עצום ביציבות הים האדום. היא מקיימת יחסים עם ישראל ובמקביל ממלאת תפקיד בולט בסוגיה הפלסטינית. יש לה קשרים ברחבי המפרץ ועם איראן. וחשוב מכך, יש לה ניסיון ארוך שנים באיזון בין מעצמות מתחרות, תוך שמירה על מרחב התמרון שלה.

עבור ישראל, מצרים היא גם שחקנית ביטחונית חשובה. שליטתה במעבר רפיח, השפעתה בעזה, תפקידה במשא ומתן על הפסקת אש ושיתוף הפעולה שלה באבטחת סיני ודרכי הגישה לים האדום – כל אלה הופכים את קהיר לשחקנית רלוונטית עם מעורבות ישירה בסביבה האסטרטגית המיידית של ישראל. לפיכך, הרחבת היחסים בין סין למצרים עלולה להשפיע על ישראל בעקיפין, במיוחד אם בייג’ינג תחתור למלא תפקיד גדול יותר בעזה ברמת הדיפלומטיה והשיקום, בביטחון הימי האזורי או במבנה הפוליטי שייווצר לאחר המלחמה.

צילום: Abed Rahim Khatib/Flash90.

אנליסטים מצריים מכירים בכך שלגישה הנוכחית של בייג’ינג יש מגבלות. מרכז אל-אהראם מציין כי למרות משקלה הכלכלי העצום של סין במזרח התיכון, היא עדיין מסרבת לקחת על עצמה אחריות ביטחונית או צבאית ישירה, ואינה שואפת להעתיק את מערכת הבריתות והבסיסים שבנתה ארצות הברית.

גישה זו אולי עבדה בעבר, כאשר סין יכלה לקיים יחסים טובים עם כולם. עם זאת, האינטרסים של סין באזור הופכים לקשים הרבה יותר למימוש, כאשר שותפותיה נלחמות זו בזו ומעברים ימיים החיוניים לכלכלת סין נפגעים. בנוסף, בייג’ינג מגלה כי היותה שותפה כלכלית של כולם אינה מעניקה לה בהכרח את הכוח לעצור את הלחימה.

נקודת המבט הישראלית

מבחינת ישראל, המציאות המשתנה מביאה איתה גם סיכונים וגם הזדמנויות.

מעורבות סינית מוגברת עשויה לסייע לייצב את נתיבי הסחר, לתמוך בתיווך המצרי ולהפעיל יותר לחץ שמטרתו למנוע תקיפות על סחר בינלאומי. אך אותה מעורבות גם עלולה להעניק לבייג’ינג השפעה רבה יותר על עזה, ובאותה נשימה לאפשר לה להימנע מעימות ישיר עם המערך הצבאי האיראני. לפיכך, ישראל תשפוט את תפקידה של סין פחות על פי רטוריקה של שותפויות אסטרטגיות, ויותר על פי נכונותה של בייג’ינג להתנגד לכוחות המאיימים על הביטחון האזורי, לרבות תמיכתה של איראן בחמאס, בחיזבאללה ובחות’ים.

כשהייתי בבייג’ינג ביולי, כמה מהמומחים המובילים של סין למזרח התיכון היו כנים באופן יוצא דופן לגבי תסכולם דווקא מהבעיה הזו. הם התלבטו איך על סין להתמודד עם איראן, המפרץ, הסגירה המתמשכת של מיצר הורמוז וחוסר היציבות הפוגע בביטחון האנרגטי של המדינה.

נראה כי בייג’ינג סבורה שמלך ירדן עבדאללה ונשיא מצרים אל-סיסי יכולים להציע לה נקודות מבט ו/או דרכי גישה חדשות. אפשר להסיק מכך שבייג’ינג לא מנהלת קמפיין דיפלומטי לשמירה על הסטטוס קוו במזרח התיכון, אלא מחפשת שיטת פעולה חדשה באזור שבו האסטרטגיה הישנה שלה – להיות ידידה של כולם – הולכת ונעשית קשה יותר ויותר ליישום.

מנקודת המבט האסטרטגית של ישראל, הגישה החדשה הזו תהיה משמעותית רק אם סין תהיה מוכנה להכיר בכך שיציבות אזורית דורשת יותר מתיווך וממעורבות כלכלית. היא דורשת התמודדות עם כלל הגורמים, הנשק והמדינות שמעודדים חוסר יציבות.

בירושלים יעקבו מקרוב אחר כל מאמץ סיני להגביל את חופש הפעולה של ישראל, להפוך את ההחלטות על עתיד עזה לנושא בינלאומי, או להשוות את פעולות ההגנה של ישראל לפעולותיה של איראן ושל שלוחותיה. במקביל, לישראל יש אינטרס בכל יוזמה סינית המגינה באמת על הסחר הימי, מחזקת את תפקידה של מצרים כגורם אזורי אחראי, ומצמצמת את יכולתם של ארגונים עוינים לאיים על הים האדום.