שנים ארוכות סברתי שעיקר הוויכוחים האנושיים הם על דעות. ככל שחולפות השנים, תובנה זאת הולכת ונחלשת. מסתבר שדווקא העובדות, או העובדות לכאורה, הן במרכז המחלוקת.
בין שמדובר בוויכוח משפחתי ובין שמדובר במחלוקת ציבורית כוללת, ובעיקר במקרה כזה, העובדות הן התוכן המפריד העיקרי. מובן שהדעות השונות רלוונטיות ביותר בהיותן “זוכרות” את העובדות בדרך משלהן, אבל משלב מסוים העובדות מקבלות מעמד נפרד ועצמאי משלהן.
הטשטוש המוחלט
זכורני כי בצעירותי זכיתי לראיין כתלמיד תיכון את ראש ממשלתנו דוד בן גוריון (שנים לאחר פרישתו), וכן את הרמטכ"ל לסקוב (גם הוא לאחר פרישתו). בדבריהם היה לדעתי מאמץ ניכר לנסות להבחין בין דעות לעובדות. יתרה מכך: לסקוב סיפר שזה בדיוק מה שדרש בן גוריון ממפקדי הצבא כשהיה ראש ממשלה – קודם לשמוע את העובדות בשטח כפי שהן ורק אחר כך להציג את עמדותיהם. אני מניח שגם בזמנם החלוקה לא היתה כה ברורה ודיכוטומית. אולם בזמננו, הערבוב המוחלט בין עובדות לדעות השתלט באופן גורף.
המודעות לכך מחייבת אותנו להיות ערניים לעמדותיו של כל דובר ושל כל מקור מידע. יתרה מכך: עלינו להיות מודעים גם לאופן שדעות מוחבאות שלנו עצמנו מובילות את כל תפיסת המציאות שלנו. עניין זה רלוונטי לא רק לשאלות פוליטיות אקטואליות. גם במה שנוגע להשקפת עולם ערכית ואמונית, ראוי לקחת בחשבון שהעובדות המוצגות בפנינו על ידי אחרים, וגם העובדות שאנו מספרים לעצמנו, אינן אובייקטיביות ובלתי תלויות. די לשמוע דיווח מילד או ממבוגר על אירוע חברתי שבו השתתפו, או על שיחה שלה הקשיבו.
החלטה לשנה החדשה
אף המדע המודרני עצמו מאפשר גמישות רבה מאז שהקוונטים הם המובילים את חומרָיו, וקביעות עובדתיות חמורות וחד משמעיות צפויות להיות שכיחות פחות. מציאות זאת כוללת כמובן סיכון עמוק מבחינת היכולת של אנשים לבצע מניפולוציות במחשבותינו. אבל מנגד, יש כאן לעניות דעתי הזדמנות אנושית מאתגרת ומעניינת.
האדם צריך להרגיל את עצמו לחשיבה עצמאית יותר, מתוך מודעות עצמית גדלה גם לחולשותינו שלנו. המשמעות של ערכים אמוניים ומוסריים גדלה בכל הנוגע לקביעת הכיוון של מעשינו, ולאחריותנו כלפי הקרובים לנו וכלפי עמנו. לא הפוליטיקאים ולא הדוברים השונים אמורים לצייר לנו את המציאות ואת האחריות להחלטותינו. נשתדל להטילה על עצמנו, ובאותה עת לדרוש גם מאחרים להיות אחראים למעשיהם ולא לחפש תירוצים המתבססים על עובדות דמיוניות. ראש השנה יכול להיות פתח “לראש חדש”, שבו אנו נזהרים בקביעת עובדות, צנועים באמירות מרחיקות לכת, ודורשי טוב לעמנו ולקרובינו.
השראה ממשה רבנו
אם הייתי צריך לבחור מבין ערכי היהדות ערך אחד שיוביל את מעשיי ואת מעשי החברה הישראלית בשנה הקרובה, הייתי ממליץ על הענווה. אין זה מקרי כמובן שמשה רבנו בלט בכך מעבר לכל אדם בעולם. שכשאדם “מלא בעצמו”, אין בו מקום נפשי לספוג את נבואתו ואת שליחותו. גם המקום שבו אנו מתבשרים על ענוותנותו של משה מיוחד במינו, וכרוך במחלוקת המסוימת שבינו לבין אחיו ואחותו (במדבר, פרק י"ב). משה בוחר שלא להגיב לביקורת, וההוכחה לענווה שבו היא המילה “פתאום” שמופיעה שם בהמשך. משה לא חש “כראוי” לתגובה מאת השם, ולכן כשזאת הגיעה היא הייתה לגביו “פתאומית”.
להבדיל, הנחרצות שלנו בקביעת עובדות ודעות משאירה מקום מוגבל מאוד להקשבה, להפנמה ולתיקון. מנהיגים ענווים בדעתם הפנימית על עצמם, ואנשים המגבילים את כבודם, צפויים לשגות הרבה פחות ולספוג לתוכם הרבה יותר תבונה ורגישות. שנה של בשורות טובות.