הדיווח שלפיו נשיא איחוד האמירויות, מוחמד בן זאיד, הזהיר את בנימין נתניהו כעשרה ימים לפני 7 באוקטובר כי יחיא סינוואר מתכנן “אירוע משמעותי”, נשמע על פניו מחריד. על פי הפרסום, נתניהו לא העביר את המידע הקריטי לראשי מערכת הביטחון. מנגד, לשכתו מכחישה בתוקף כי שיחה כזאת כלל התקיימה.
את העובדות צריך עדיין לברר. אם שיחה אכן התקיימה, יש לבדוק מה בדיוק נאמר בה, כיצד פירש נתניהו את הדברים, ומה עשה בעקבותיהם. אלא שבשיח הישראלי דילגו רבים על כל השאלות האלה והגיעו היישר אל המסקנה: נתניהו ידע שטבח עומד להתרחש ולא מנע אותו.
כאן נכנסת לתמונה החשיבה הקונספירטיבית. מידע כללי על “אירוע משמעותי” נהפך בדיעבד לידיעה מפורטת וקונקרטית, על אלפי עזתים שעומדים לפרוץ את הגבול, לכבוש יישובים, לרצוח קשישים ולחטוף תינוקות. מכאן קצרה לכאורה הדרך לתאר את ראש הממשלה כמי שידע הכל ובכל זאת הניח לאסון להתרחש. כמה מחריד.
תמונת ראי
תיאוריית הקונספירציה הזאת היא תמונת ראי של עלילות רווחות בימין, שלפיהן בכירים בצה״ל ובשב״כ קשרו כביכול קשר עם מתנגדי הממשלה, או איפשרו במכוון את המתקפה כדי להפיל את נתניהו. בשני המקרים מתקשה מחנה פוליטי להשלים עם הסבר נורא יותר אך סביר הרבה יותר: מערכות שלמות מסוגלות להיכשל באופן קטסטרופלי, בלי שמישהו תיכנן את הכישלון. במקרה שלנו, מערכת ישראלית שלמה שמתקשה להבין מה מטרותיו האמיתיות של הצד השני, וכמה רחוק הוא מוכן ללכת כדי להשיג אותן.
כמובן שדחיית הלך המחשבה הקונספירטיבי אינה פוטרת איש מאחריות. האחריות המבצעית ל-7 באוקטובר רובצת על כתפי צה״ל ושב״כ, שכן אין שום הסבר מניח את הדעת להתרחשויות בשטח באותו יום. האחריות הכוללת לביטחון ישראל רובצת על ממשלת ישראל והעומד בראשה. האחריות למדיניות כלפי עזה בעשור שקדם לטבח מתחלקת בין נתניהו, שרי הביטחון שכיהנו באותה תקופה, הרמטכ״לים, ראשי השב״כ ואלופי הפיקוד. למרבה הצער, יש די אחריות לכולם.
אך המאבק המחנאי על זהותו של “האחראי היחיד” מאפשר לכל צד לטהר את עצמו ומקל עליו את ההתמודדות עם האסון הנורא. אך המאבק הזה מונע גם את השאלה החשובה עוד יותר: האם השתנו תפיסות העולם שהובילו לאסון? שכן כידוע, מציאת תרופה אפקטיבית מחייבת ראשית לאבחן נכון את המחלה.
הרהב חזר
התשובה בינתיים אינה מעודדת. מימין, ההישגים הצבאיים המרשימים והיחלשות הציר השיעי כבר מולידים מחדש רהב ודיבורים על אויבים מורתעים (שוב!) ועל עוצמה ישראלית כמעט בלתי מוגבלת. משמאל חוזרים באותה אוטומטיות לדיבורים על “הסכמים מדיניים”, גזרים כלכליים ושיתוף פעולה בינלאומי, בלי לבחון מחדש את ההנחות שעליהן נשענו הפתרונות האלה.
ישראל נעשתה אקטיבית והתקפית יותר מבחינה צבאית, אך לא ברור שנעשתה נבונה יותר. החלפת ראש ממשלה, רמטכ״ל או ראש שב״כ לא תספיק אם מחליפיהם יחזרו אל אותן תפיסות. הסכנה הגדולה איננה שלא נמצא את האחראי “האמיתי” ל-7 באוקטובר, אלא שנחליף את האחראים ונשאיר על כנן את הקונספציות שהובילו אליו.