קונספציה. זה מה שעומד בגרעין הסיפור על השיחה שהייתה לכאורה בין מוחמד בן זאיד לנתניהו, עשרה ימים לפני הטבח. ומהי? “ביבי אשם עד שתוכח חפותו”.
כלומר, לא היה ליקוי מאורות כללי. לא הייתה אשליה שחמאס והערבים רק רוצים להיטיב את מצבם הכלכלי. לא היה עיוורון מוחלט של כלל זרועות המודיעין על הכוונות של סינוואר. לא היה חוסר ידיעה טוטלי על תוכנית הפשיטה הענקית של חמאס. לא הייתה הערכת חסר קיצונית של יכולות הארגון. לא היו התנתקות והסכמי אוסלו, וגם לא היו זלזול והשתקה של התצפיתניות, החיילים בשטח והנגדת ו’ המפורסמת.
שום דבר מכל אלה לא קרה. זה רק ביבי, שנוא נפשנו, הוא אשם בכל. ראש ממשלת ישראל, כביכול, קיבל מנשיא איחוד האמירויות, מוחמד בן זאיד, את תוכנית הפשיטה המפורטת של חמאס. בכוונת מכוון, נתניהו העלים את ההתראה המדויקת הזו מכוחות הביטחון, והצעיד את העם היהודי אל האסון הנורא ביותר מאז השואה. כל זה קרה בגלל שהוא כמובן דיקטטור מרושע שרוצה ברעת עמו. זה הסיפור שהגדולים בכלי התקשורת בישראל סיפרו בימים האחרונים לעם היושב בציון.
האמנם?
הכשל הגדול ביותר
עוד לפני שנכנסים לשאלה אם הייתה בכלל שיחה, ברור שהתרחיש המתואר לעיל, ששודר ונכתב במלוא הרצינות, לא קרה ולא יכול היה לקרות. כי ממה נפשך, אם בן זאיד נתן התראה, ברור שנתניהו היה מתייחס אליה במלוא הרצינות. איזה אינטרס יכול להיות לו לנהוג אחרת? ואם לא נתן, אז מה רוצים מביבי?
יתרה מכך, על פי טוען הטענה, העיתונאי שלומי אלדר, אותו מסר שקיבל כביכול נתניהו, הגיע קודם לכן לראש השב"כ דאז, רונן בר. על פי הסיפור, גם בר לא פענח נכון את המסר ולא הבין מה עומד להתרחש. אפילו כשנדלקו הסימים בליל הטבח, כך יוצא, בר לא חיבר בין האורות המהבהבים, ולא קישר בין האזהרה שהועברה לו דרך בן זאיד, לבין המתרחש לנגד עיניו. אם כך הם פני הדברים, אז במה כלל רוצים מנתניהו. רונן בר, שהיה ער בלילה שלפני כשל עשרות מונים יותר מנתניהו כאשר התעלם ממנה, כביכול.
אך מעל ומעבר לכל זה, וכאן אנו עוברים מבדיה למציאות, שום אזהרה לא הייתה עוזרת. זה הכשל הגדול ביותר של 7 באוקטובר. בצד הישראלי כולו, הייתה אי ההבנה מה חמאס מסוגל לעשות. שם נעוצה לב הקונספציה.
התרחיש הקיצוני ביותר שהכירו נתניהו, גלנט, הרצי, בר, חליווה ויתר ההנהגה הביטחונית, הוא פשיטה של חמאס על שני יישובים בעוטף. איש לא דמיין שתהיה פריצה על פני 100 נקודות בגדר. איש לא פנטז שאלפי ברברים יפשטו על ערינו ויישובינו בהיקפים כאלה, ויחוללו זוועות שכאלה. לכן, אפילו אם הייתה שיחה, שבה נאמרו המילים “אכבר זלזל (הפתעה גדולה)”, היא הייתה משנה מעט מאוד, אם בכלל. הראיה לכך היא שהרבה סימנים אחרים שכן הגיעו, בשבועות שקדמו לטבח ובלילה שלפני, פורשו לא נכון, ובכל מקרה לא הובילו להיערכות מבצעית הולמת.
גם איראן לא ידעה
לשם השוואה, ערב מלחמת יום הכיפורים המלך חוסיין הזהיר כזכור את גולדה מאיר, ומקורות נוספים עדכנו שצפויה מלחמה. המצרים נראו בבירור על גדות התעלה, ומרגע שהתחוור כי תפרוץ מלחמה, קווי המתאר שלה היו יחסית צפויים. מלחמה היא מלחמה. מתווה הטבח לעומת זאת, היה בלתי מוכר בעליל בפיקוד העליון ובצמרת המדינית. ואדרבה, לא היה שום צורך בשיחות אזהרה סודיות של מנהיגים אזוריים – סינוואר אמר בגלוי שזו כוונתו, והאימונים להגשמתה נראו לעין כל. עדיין, גם שלוש שנים אחרי, הזוועות והפלצות הן בלתי נתפסות. כך שאפילו אם היה ממש בסיפור של אלדר, במציאות דבר לא היה משתנה.
מה שמוביל לשאלה אם הייתה בכלל שיחה. ובכן, יחיא סינוואר הסתיר כידוע את מהלכיו מחסן נסראללה, מאיראן ואפילו מבכירי חמאס שהיו צמודים אליו. רק שעות ספורות לפני הטבח, מפקדי הנוחבות קיבלו מפות ועודכנו על הפריצה המתוכננת. איך כל זה מסתדר עם הגרסה המתפתחת על פיה סינוואר טרח פעמיים לשלוח לישראל מסרי אזהרה סודיים?!
הלאה. עד כה אין ולו גורם אחד שמאשר את הסיפור. נפתלי בנט, שבתחילה טען כי הסיפור לא מוכר לו, תיקן גרסה ואמר שהוא “אמת”. אך לבסוף, אפילו בנט, כיריב מר של נתניהו וכמי שנמצא בקשר ישיר עם בן זאיד, חזר בו.
אשר לבן זאיד עצמו, לשכתו ולשכת נתניהו הוציאו הודעות כמעט זהות בתזמון משותף, ביום שלישי בערב. בשתיהן נאמר כי עדכונים מודיעיניים, ככל שיש כאלה, עוברים בצינורות המקצועיים. רוצה לומר, הוא לא העביר לנתניהו מסר ברוח הדברים שפורסמו. אגב, המנהיג האמירותי המרשים לא מחבב את נתניהו. עד היום סרב לפגוש אותו בפומבי או להצטלם איתו. ניתן לשער שאם היה קמצוץ אמת בפרסום, בן זאיד לא היה יוצא להגנת ראש הממשלה, אלא היה מסתפק בשתיקה.
חובת ההוכחה
נמשיך. כתב i24NEWS, עמיחי שטיין, בדק עם שלל מקורות אמריקניים את הסיפור. על פי גרסת אלדר, ראש ה-CIA, ביל ברנס, שמע בעצמו על האזהרה של בן זאיד. ובכל זאת, שטיין מדווח שאף גורם בממשל הקודם לא מכיר את הדברים. לא מיותר לציין שמזכיר המדינה הקודם, אנתוני בלינקן, הכחיש בתוקף חלק אחר בגרסה שפרסם אלדר, כאילו קטאר הציעה דרכו כבר ב-7 באוקטובר להחזיר את כל החטופים. גם בלינקן, איך לומר, לא חבר במועדון אוהדי ביבי בוושינגטון.
חשוב לציין כמובן שנתניהו ולשכתו עומדים בתוקף על כך שלא הייתה שום שיחה בינו ובין בן זאיד בתקופה המדוברת. עורך דינו של נתניהו, אוריאל חור נזרי, הדגיש באוזניי שבדק כל אופציה אפשרית לקיום השיחה: לשכת רה"מ, מכונית השרד, הבתים הרשמיים ואלה שלא. בשום מקום אין זכר לשיחה כזו. וכזכור, גם על פי אלדר עצמו, נתניהו ובן זאיד אינם חברים טלפוניים, אלא השגריר האמירותי בישראל מקשר ביניהם במכשיר מיוחד, בעת הצורך. אין שום עדות שזה קרה. אלדר יצטרך לעבוד קשה בבית המשפט כדי להוכיח אחרת.
במכלול הדברים נראה שלא הייתה שיחה. אפילו אם הייתה, ודאי שלא ניתנה בה התרעה ממשית. ואם הייתה אזהרה כללית, וזה החלק הגרוע ביותר, איש בישראל לא היה יודע מה לעשות איתה.
זהו הכשל הגדול. לנתניהו יש בהחלט חלק מרכזי מאוד בו, כמי שהיה על ההגה כל השנים. אך נתניהו אינו האחראי היחיד, למרות שמחנה שלם מאוד רוצה לחשוב כך.