צה"ל נתפס מאז ומעולם כרחם של אחדות וחוסן לאומי, בחברה השסועה ורוויית המחלוקות בישראל. רוב האזרחים רואים בו גורם מאחד, המגשר על פערים ומגלם מחויבות משותפת לביטחון המדינה ולעתידה. נוסף על כך, המערכת הצבאית הפגינה לא פעם גבורה באינספור המבצעים, הקרבות והמלחמות, כשברובם רשמה ניצחונות.
אין פלא אפוא שמתוך ארבעה עשר ראשי ממשלה שכיהנו בישראל מאז קום המדינה (לא כולל יגאל אלון, שכיהן כראש ממשלת מעבר בלבד וסמכויותיו היו מצומצמות), שלושה צמחו מקרב האלופים והגנרלים: יצחק רבין, אהוד ברק ואריאל שרון.
לשם השוואה, מבין ארבעה עשר נשיאים שונים שכיהנו בארצות הברית באותה תקופה, רק גנרל אחד, דווייט אייזנהאואר, הגיע לבית הלבן.
אחד מאותם ארבעה עשר אישים, יאיר לפיד, הוא מקרה חריג שראוי לציין. גם תקופת כהונתו, במשך חמישה חודשים ב-2022, התנהלה כ"ממשלת מעבר”, לאחר פיזור הכנסת וכאשר בחירות באופק.
משמעות הדבר שלפיד ניהל את ענייני המדינה תחת חובת איפוק משפטית. כשהוא מנוע לקדם מדיניות חדשה ודרמטית – כפי שנבחן, למשל, כאשר בג"ץ דן בסמכותו לחתום על הסכם הגבול הימי עם לבנון. עם זאת, בניגוד למקרי ממשלת מעבר קלאסיים, מדובר היה בביקורת שיפוטית על אופן הפעלת הסמכויות, ולא בהפחתה פורמלית של סמכויותיו המשפטיות כראש ממשלה – ולכן הוא נכלל ברשימה.
הבטחות לחוד, מציאות לחוד
גם רבין וגם ברק כיהנו כרמטכ"לים, מה שהעניק להם לא רק ניסיון מבצעי, אלא גם ראייה רחבה של הנהגה וניהול משברים ברמה הלאומית. אריאל שרון היה גם הוא דמות צבאית עוצמתית, ונחשב למועמד טבעי לרמטכ"לות. אלא שנטייתו הימנית ועבר של אי-ציות לפקודות מנעו ממנו את המינוי, לפי ההערכות (אם כי בהמשך הוא כיהן כשר הביטחון).
בניגוד כמעט מוחלט למנהיגים האזרחיים, כל אחד מהמפקדים האלה הפגין חוסר סבלנות בולט כלפי קונפליקטים לא פתורים, וקיבל החלטות נועזות ורדיקליות (מתנגדיהם כינו אותן חסרות אחריות) שחרגו מהמקובל:
- יצחק רבין: על אף שהבטיח במערכת הבחירות שלא להכיר באש"ף, עשה בדיוק את זה חודשים ספורים לאחר מכן, וחתם על הסכמי אוסלו.
- אהוד ברק: התחייב שלא לחלק את ירושלים ולא לסגת מבקעת הירדן, אך הסכים לנהל משא ומתן על שני הנושאים גם יחד ועל נסיגה חלקית לפחות בקמפ דיוויד.
- אריאל שרון: הצהיר ש"דין נצרים כדין תל אביב”, אך בהמשך ביצע נסיגה חד-צדדית מעזה ועקר את כל היישובים ברצועה, בסתירה מלאה להתחייבויותיו הקודמות ממסע הבחירות.
ללמוד מההיסטוריה
לקראת הבחירות הקרבות לכנסת, הסקרים מעידים כי רמטכ"ל לשעבר נוסף, גדי איזנקוט, עשוי להתבלט כמועמד מוביל לראשות הממשלה. תפנית פוטנציאלית זו בצמרת השלטון מחייבת בחינה של קווי הדמיון בין מנהיגים צבאיים קודמים, שאמורים ללמד אותנו למה לצפות מממשל עתידי.
כשאנחנו שוקלים את מועמדותו האפשרית של גדי איזנקוט, ראוי לציין התבטאות פומבית שלו, שלפיה מי שעדיין מאמין בפתרון שתי המדינות אחרי 7 באוקטובר הוא “מנותק מהמציאות”. אף שאיזנקוט אותת פומבית על רצונו לשמר רצועות ביטחון משמעותיות בעזה, בלבנון ובסוריה, דיווחים שונים מלמדים שבשיחות סגורות הוא נשמע אחרת. נראה כי לשיטת יו"ר “ישר” החזקה בשטח של מדינה עוינת איננה מטרה בפני עצמה, אלא מנוף טקטי להשגת תנאים מדיניים עדיפים.
התנהלות קודמת של אדם מסוים – קל וחומר של שלושה קולגות שלו למקצוע – אינה ערובה מובטחת לביצועים בעתיד. עם זאת, לאור המאפיינים המשותפים עם רבין, ברק ושרון, ועל בסיס הרקורד ההיסטורי, אסור לבוחרים להיות מופתעים אם הגנרל איזנקוט, אם ייבחר לראשות הממשלה, יעלה על נתיב שונה בתכלית מזה שהציג בקמפיין. נוכח מורשת הפעולה הנועזת והחתרנית של קודמיו, הוא עלול בהחלט לנקוט רפורמות דרמטיות, ואולי אף לנקוט מהלכים חד-צדדיים.
אף שכל גנרל מביא איתו את הטמפרמנט והרגישויות הייחודיות שלו, הגורמים שפורטו לעיל מחייבים שיקול דעת מעמיק מצד האזרחים לקראת הבחירות ב-27 באוקטובר. הדפוסים ההיסטוריים של אנשי צבא בצמרת קבלת ההחלטות בישראל עשויים לשמש אינדיקטורים קריטיים לבאות.