פחות מחודש לבחירות, ואחת השאלות החשובות ביותר במערכת הפוליטית נמצאת דווקא מתחת לקו האדום. בסקר “כאן חדשות” שפורסם אמש (א’), מפלגת “עמך ישראל” של עופר וינטר לא עברה את אחוז החסימה.
זו תפנית משמעותית, והיא באה לאחר כמה שבועות שבהם נראה היה שווינטר ואנשיו יציבים מעל רף המינימום. רק לפני שבועות וינטר עבר בביטחון את אחוז החסימה, ובחלק מהסקרים אף הגיע לשישה מנדטים. ההחלשות כעת מגיעה על רקע פרסומים שלא החמיאו למפלגה. גם בצד השני של המפה בני גנץ ממשיך להתמודד, למרות תקופה ארוכה שבה הסקרים מציבים אותו מתחת לאחוז החסימה.
אצל וינטר אפשר למצוא לא מעט הסברים לירידה. התבטאויות שנחשפו מעברם של חברי הרשימה, יוסף חדאד ופלר חסן-נחום, בעד מדינה פלסטינית, בוודאי לא הועילו בקרב חלק מהקהל שאליו מכוונת המפלגה. במקביל, וינטר מתמודד עם קמפיין “גוועלד” מתוך המחנה שלו. נתניהו ואנשיו מבינים שכל קול שהולך למפלגת ימין שלא תעבור את אחוז החסימה, עלול להיות קריטי – והלחץ על וינטר ואנשיו כבר הפך פומבי.
מנדטים מתחת לרדאר
אבל יש טעות שחוזרת כמעט בכל מערכת בחירות, והיא התייחסות למפלגה שבסקרים נמצאת מתחת לאחוז החסימה, כאילו היא כבר נמחקה.
ובכן, לא בהכרח. למפלגה שדורכת על רף המינימום יכולים לקרות שני דברים הפוכים לחלוטין.
האפשרות הראשונה היא אפקט כדור השלג. המצביע הפוטנציאלי רואה שהמפלגה שלו לא עוברת בסקרים, מפחד לאבד את הקול ועובר למפלגה בטוחה יותר. בעקבותיו עוזבים אחרים, והסקר אכן הופך לנבואה שמגשימה את עצמה.
זה יכול לקרות, אך האפשרות השנייה בדיוק הפוכה. גרעין התומכים יישאר נאמן, הקמפיין יצליח לשכנע את הבוחרים שלא להיבהל, וביום הבחירות יתברר שמתחת לרדאר הסתתרו ארבעה או חמישה מנדטים שהסוקרים לא זיהו.
הסיכוי של וינטר
לדעתי, וינטר וגנץ הם שני מועמדים שעשויים ליהנות מהאפשרות השנייה. לא כי מצבם בסקרים טוב – הוא לא – אלא בגלל סוג ההצבעה שהם מבקשים לייצר. לשניהם יש קהל שמגיע במידה רבה מתוך תפיסה ערכית ואישית ברורה.
גנץ בנה במשך שנים דמות של ממלכתיות ואחריות. אם מנסים להבין באמצעות סקרים מה הקהל חושב עליו, כדאי לזכור את הסקרים מהשנתיים האחרונות שהביאו לגנץ קולות יותר מכל מפלגה אחרת.
וינטר מציע לבוחריו קו ביטחוני-ערכי חד מאוד. כאשר אדם מצביע למותג פוליטי, קל יחסית להעביר אותו למותג סמוך. כשאדם מרגיש שהוא מצביע על תפיסת עולם, קשה יותר להפחיד אותו באמצעות אחוז החסימה. זו כמובן הערכה, והקלפי עוד יכולה להוכיח אחרת. אבל מכאן עולה שלווינטר יש עדיין סיכוי.
ואצל וינטר, דווקא השבוע אפשר היה להבין היטב מהי תפיסת העולם הזאת, למרות האתגר בחשיפת דעותיו של יוסף חדאד בעבר.
שלוש שנים אחרי 7 באוקטובר, וינטר עומד ליד נתב"ג ומסרב לקבל את הטענה שהקונספציה הסתיימה. מבחינתו, הבעיה אינה רק מי היה אחראי למחדל ההוא. הבעיה היא השיטה שמאפשרת למחדל הבא להיוולד: אף אחד לא לוקח אחריות, כל אחד מסביר מדוע האחר אשם, אירוע רודף אירוע, וכעבור כמה ימים סדר היום מתחלף. גם בריאיון בסוף השבוע הוא חזר לקו הזה ותקף לא רק את המערכת הביטחונית, אלא גם את נתניהו על כך שקיבל את תפיסתה.
אפשר להתווכח עם חלק מהדוגמאות שלו, וצריך לבחון עובדתית כל אזהרה בפני עצמה. אבל עם המשפט המרכזי שלו קשה לחלוק: מי שלא רוצה לחקור, יתקשה לתקן. ומי שאינו מוכן לקחת אחריות, לא יכול להבטיח שהכשל לא יחזור.
וזה אולי ההסבר מדוע וינטר עדיין מחזיק קהל, למרות הסכנה האלקטורלית. הוא לא אומר לבוחרים רק “אני יותר ימני מנתניהו” או “אני יותר ביטחוניסט מסמוטריץ’”. הוא מנסה לטעון טענה רחבה יותר, ולפיה אחרי 7 באוקטובר צריך להחליף תפיסה, להחליף אנשים. לא לחכות שמטוס יתרסק, כדי לטפל בפרצה בתעופה. לא לחכות לטבח, כדי לזהות איום ביהודה ושומרון. ולא לחכות להתפרצות, כדי לשאול מה מתרחש בנגב. כבר אי אפשר לחשוב שחלק מהתרחישים שהוא מתאר מוגזמים.
מה עושים עם ארבעה מנדטים?
אך כאן מגיעה השאלה שווינטר עדיין חייב להשיב עליה. נניח שהוא צודק ושביום הבחירות הוא יפתיע את הסוקרים, יעבור את אחוז החסימה וייכנס לכנסת עם ארבעה, חמישה או אפילו שישה מנדטים. מה אז?
ארבעה מנדטים יכולים להכריע מי יהיה ראש הממשלה. הם יכולים לאפשר לדרוש תיק בכיר, להשפיע על הסכם קואליציוני ואפילו לשנות את מאזן הכוחות בתוך גוש. אבל ארבעה מנדטים אינם מסובבים לבדם את ההגה של מערכת הביטחון הישראלית. אם וינטר טוען שהקונספציה עדיין חיה בממשלה, בצבא, בשב"כ ובמערכות המדינה, הוא צריך להסביר לא רק ממה הוא מזהיר – אלא כיצד כוח פוליטי קטן יחסית ישנה מערכת גדולה כל כך.
זו בעיניי המשימה המרכזית שלו בשבועות שנותרו. את שלב האזהרות הוא כבר עבר. הציבור יודע ממה עופר וינטר מזהיר. עכשיו הוא צריך להסביר מה בדיוק הוא מתכוון לעשות ביום שבו יקבל לידיו את ההגה – ובעיקר איך ארבעה או חמישה מנדטים יספיקו לו כדי לסובב אותו.