קונצנזוס ציבורי נדיר התגבש סביב פסילתו של יו"ר בל"ד סאמי אבו-שחאדה, שהשמיע סיפוק ושביעות רצון מטבח 7 באוקטובר.
כבר למחרת היום, אבו-שחאדה כתב כי את מה “שעזה הקטנה” עשתה, “אחרים יוכלו לעשות זאת בצורה פשוטה ויעילה יותר”. בפסילתו תמכו כל המפלגות הציוניות, כולל “הדמוקרטים” ואפילו היועצת המשפטית לממשלה והשופט נעם סולברג, יו"ר ועדת הבחירות.
כל אלה היו סימנים להתפכחותה של החברה הישראלית, מימין ומשמאל, מקונספציית ההכלה והפייסנות כלפי הטרור ותומכיו. הציבוריות הישראלית סימנה קו ברור – יש גבול שאותו לא ניתן לחצות. ומי שישמיע היום, אחרי 7 באוקטובר, דברי תמיכה שכאלה בארגון הטרור הרצחני ובמעשיו הנפשעים, לא יוכל לכהן בכנסת ישראל.
מבשארה עד זועבי
הקונצנזוס הציבורי נתן גם לבית המשפט העליון הזדמנות לשוב ולשקול מחדש את התפקיד החשוב, שהוא עצמו מילא בקונספציית ההכלה והפייסנות. כי יש לזכור: בית המשפט העליון הוא זה שאפשר במשך שנים ארוכות את בחירתם לכנסת של תומכי טרור – וזאת למרות שהחוק אפשר, ואולי אפילו חייב, את פסילתם.
כך למשל, אישר בית המשפט העליון בשנת 2002 את מועמדותו של עזמי בשארה מטעם מפלגת בל"ד, למרות דברי הלל ושבח מבישים שנשא בזכות חיזבאללה. בשנת 2012 אישר בית המשפט את מועמדותה של חנין זועבי מבל"ד, חרף השתתפותה במשט ה"מרמרה” שהסתיים בפצועים והרוגים. כך גם אישר, בשנת 2020, את מועמדותה של היבא יזבק, אף היא מבל"ד, שהיללה במילים נרגשות את המחבלת דלאל מוגרבי, שהובילה את חוליית המחבלים שרצחה 35 איש בפיגוע כביש החוף ב-1978.
חוק ריק מתוכן
למעשה, במשך ארבעים שנה, מאז נחקק בשנת 1985 הסעיף המאפשר פסילת מועמדים התומכים בטרור, ועד עצם היום הזה, מעולם לא אפשר בית המשפט לפסול מועמד בשל עילה זו. ולא משום שמועמדים כאלה לא היו – כפי שראינו. אלא משום שבית המשפט העליון עצמו, כחוליה מרכזית בקונספציית ההכלה והפייסנות כלפי הטרור, רוקן את הסעיף מתוכנו, והפך את השימוש בו לבלתי אפשרי.
החוק קובע כי מי ש"במטרותיו או במעשיו, לרבות בהתבטאויותיו, במפורש או במשתמע” תומך במאבק מזוין של ארגון טרור, פסול מהתמודדות בבחירות. אבל, הוסיף בית המשפט העליון וקבע, מיוזמתו ועל דרך “פרשנות” יצירתית מאד של החוק, שורה של תנאים שצריכים להתקיים כדי שניתן יהיה לפסול מועמד. כך למשל נקבע על ידי השופטים שכדי להצדיק פסילה, האמירות צריכות להיות ברורות, מפורשות, חד-משמעיות, חוזרות ונשנות, ובעלות “אופי מעשי”.
בית המשפט העליון פתח אפוא לרווחה את שערי הכנסת בפני תומכי טרור, תוך שהוא מפגין לא רק זלזול גמור בחוק ובמחוקקיו, אלא גם סלחנות מופלגת כלפי מי שהשמיעו אמירות מזעזעות וקשות, מתוך הערכת חסר קשה של מידת המסוכנות שבאמירות שכאלה.
מופע של פחדנות
לנוכח כל זאת, ניתן היה לצפות שבית המשפט העליון ינצל את ההזדמנות שנקרתה לפניו להתנער מגישתו המוטעית ומההלכות השגויות שהוא עצמו קבע. ניתן היה לצפות שגם בית המשפט העליון יבהיר בצורה ברורה ומפורשת למי שמבקשים להתמודד לכנסת – ולציבור הישראלי כולו – שמה שהיה לא יהיה. שמה שניתן היה, אולי, לסבול ב-2019, לא ניתן עוד לסבול כיום.
אלא שבית המשפט העליון לא ניצל את ההזדמנות לתקן את גישתו המוטעית והמזיקה. במקום זאת, הוא יצא מגדרו ממש כדי להתחמק, באופן שאין לתארו אלא כמביש וכפחדני, מלהכריע בסוגיה החשובה. לאחר שהתברר במהלך הדיון לאן נושבת הרוח, “הציעו” השופטים לאבו-שחאדה לפרוש מיוזמתו, כדי שלא יצטרכו, חלילה, לאשר את פסילתו.
בבריחתו מהכרעה הפגין בית המשפט העליון פחדנות כפולה. מצד אחד, הוא לא הראה נכונות לעמוד מאחורי פסיקותיו ולפסוק לפי הדין שהוא עצמו קבע. מצד שני, גם הלכה חדשה הוא לא מוכן היה לקבוע. בית משפט שאינו מסוגל ואף איננו רוצה לפסוק לפי הדין, ובית משפט שבמקום להבהיר מהו הדין בורח ממנו – כזה עוד לא ראינו.
מי ראוי לחקור?
בהתנהלות מתחמקת ופחדנית מעין זו, בית המשפט העליון לא רק מועל בתפקידו, אלא גם מחזק את תחושתם של רבים, מימין ומשמאל, שהוא מתנהל כאן כבר תקופה ארוכה כשחקן פוליטי השוקל שיקולים של נוחות פוליטית, ולא כמוסד משפטי מקצועי.
לא חסרות סיבות להתנגד להקמתה של ועדת חקירה ממלכתית, שאת חבריה ימנה נשיא בית המשפט העליון. ספק רב אם נותרה עוד איזו “ממלכתיות” בנשיא עמית, לאחר כל התכתשויותיו הפוליטיות עם הממשלה בארבע השנים האחרונות.
התנהלותו של בית המשפט העליון בפרשת אבו-שחאדה רק מוסיפה ומחזקת את המסקנה: שופטים שהיו חלק מהקונספציה המסוכנת שמכילה ומפייסת תומכי טרור, וגם מסרבים לקחת אחריות על חלקם ולסגת ממנה באופן ברור ומפורש, הם בוודאי לא אלה שראויים לחקור אותה.