היו זמנים שבהם כל הכרזה מדינית של שר חוץ בריטי הייתה אירוע רב חשיבות.
לפני מלחמת העולם הראשונה, בריטניה הייתה המעצמה הכלכלית והצבאית המובילה על פני כדור הארץ, עִם צי ששלט בימים ואימפריה שבה השמש לעולם לא שקעה. אפילו לאחר המלחמה, כשהאימפריה החלה להתפרק וכלכלתה רוויית החובות נפגעה מניסוי עצום בסוציאליזם, לונדון עדיין הייתה שחקנית מרכזית בזירה העולמית. לאורך העשורים האחרונים של המאה ה-20, “יחסיה המיוחדים” עם ארצות הברית והחזקת נשק גרעיני הותירו אותה כמרכזית בברית המערבית ובנאט"ו, שניצחו במלחמה הקרה.
אבל זה היה מזמן.
קפיצה קדימה לשנת 2026. שר החוץ הבריטי אד מיליבנד הודיע כי יאסור מכירת סחורות המיוצרות ביהודה ושומרון. לאחר מכן, הוא האשים את ישראל ביישום מדיניות של “טיהור אתני” נגד ערבים פלסטינים, או לכל הפחות בהשלמה עם מציאות כזו. כותרות צצו ברחבי העיתונות הבינלאומית, כאילו חזרו בזמן לתקופה שבה עוצמתה הפיננסית של לונדון וספינות הצי המלכותי יכלו לאכוף את רצונה ברחבי העולם.
צל של אימפריה
אכן, ההצהרה תואמה עם ממשלות צרפת, קנדה, דנמרק, פינלנד, איסלנד, אירלנד, נורבגיה, פולין, פורטוגל, ספרד ושבדיה, אשר פרסמו הודעות דומות. אין ספק שהמאמץ לבודד את המדינה היהודית באופן הזה עלול לפגוע בעם היהודי מבחינה כלכלית, וכן להחריף את בידודו הדיפלומטי הגובר. אירופה נותרה שותפת הסחר הגדולה ביותר של ישראל, וכל דבר המגביל את היכולת הישראלית לנהל סחר בינלאומי – מזיק.
ובכל זאת, הפאניקה בכמה מקומות בנוגע להתפתחות הזו מוגזמת, וכך גם הזעם שמופנה כלפי בריטניה. למשל, מספר שרי ממשלה ישראלים תומכים כעת בזכותה של ארגנטינה, מדינה שנשיאה חביאר מיליי נמנה עם ידידותיה הגדולות ביותר של ירושלים, להשתלט על איי פוקלנד, שכמה אלפי תושביהם הם אנגלים. אלה קריאות מטופשות באותה מידה.
כי האמת, שבריטניה של היום היא מעצמה סוג ג’. הממלכה המאוחדת אינה יותר מצל של כוחה הקודם מבחינת כלכלית וצבאית. חיל הים שלה, שבשיא גדולתו (תחת הנהגתה של ראשת הממשלה מרגרט תאצ’ר) הצליח לכבוש מחדש את איי פוקלנד, לאחר ההשתלטות הבלתי חוקית של ארגנטינה ב-1982, מונה כיום יותר אדמירלים מספינות. אם יצטרכו לעשות זאת שוב, לא סביר שיוכלו לחזור על ההישג. בריטניה גם לא הראתה נכונות להגן על עצמה מפני תוקפנות מגורמים מוחשיים יותר, כמו איראן.
תחת ממשלות הלייבור, הקודמת והחדשה שבראשות אנדי ברנהאם, בריטניה הראתה שאין לה עניין רב בשמירה על “יחסים מיוחדים” עם ארצות הברית. היא בחרה לפעול בניגוד לעמדת הנשיא דונלד טראמפ ולמאמציו למנוע מהמשטר האסלאמיסטי בטהרן להשיג נשק גרעיני, או להמשיך לאיים בטרור על המערב. כל זאת, למרות שהצעדים האלה היו לטובתה של בריטניה.
מנטליות של עולם שלישי
בעולם של דוברי האנגלית, ושל רבים אחרים, בריטניה עדיין נתפסת כמעצמה תרבותית. ככזו, המדינה ואנשיה זוכים לחיבה גדולה. ובכל זאת, הרעיון שיש לראות בה שותפה דיפלומטית חשובה הוא שריד מהעבר. “היחסים המיוחדים”, הם ביטוי שהתרוקן ממשמעותו הקודמת, ממש כמו ברית נאט"ו עצמה. הברית הוכיחה את עצמה ככזו שתלויה בנדיבותם של משלמי המיסים האמריקנים ואינה מוכנה לשאת עוד באחריותה להגן על אירופה, שלא לדבר על האינטרסים של המערב במקומות אחרים.
גרוע מכך, מדיניות החוץ של בריטניה, לפחות תחת ממשלה שנראה כי תישאר בשלטון בעתיד הקרוב, אינה מוכתבת עוד על ידי השיקולים הגיאו-אסטרטגיים של הביטחון המערבי. במקום זאת, היא תוֹצר של מנטליות מהעולם השלישי, המוכתבת על ידי דוקטרינה שקרית של קולוניאליזם התיישבותי (settler colonialism) – כזו הרואה הן את ארצות הברית והן את ישראל כמי שתמיד טועות, ומצדיקה ומכבדת את אויביהן.
זה, במידה רבה, נובע מחוסר הרלוונטיות של בריטניה בזירה העולמית.
גם הפוליטיקה הפנימית משחקת פה תפקיד. מפלגת הלייבור תלויה גם בבסיס שמאלני שאימץ את האנטישמיות של מנהיגה לשעבר ג’רמי קורבין, וגם באוכלוסייה מוסלמית הולכת וגדלה שסייעה לנרמל את האנטישמיות. עבורם, אפילו גישתו הלא ידידותית של סטארמר כלפי המדינה היהודית לא הייתה עוינת מספיק.
חרם אנטישמי
חשוב להבין גם שניסיונו של מיליבנד לטעון שהמדיניות שלו שונה מזו של חרם BDS מלא – הוא מגוחך. כך גם טענתו כי החרמת קהילות יהודיות ביהודה ושומרון היא חלק מדחיפה ריאליסטית לפתרון שתי מדינות, שיביא שלום למזרח התיכון. במשך המאה האחרונה ועד ימינו, הערבים הפלסטינים הראו שוב ושוב שהם אינם רוצים שתי מדינות. מה שהם רוצים הוא השמדת ישראל, כפי שהוכיחו בבירור זוועות הטרור הפלסטיני בראשות חמאס ב-7 באוקטובר 2023.
מיליבנד יודע היטב שגם בהסכם שלום תיאורטי של שתי מדינות, שאין לו שום סיכוי להתממש, ההתנחלויות, שבהן חיים יותר מחצי מיליון יהודים, יישארו במדינת ישראל. ניסיונות להחרים אותן רק יפגעו בפלסטינים שנהנים מהשתתפותם בכלכלה הישראלית. כך שכל מאמץ להטיל סנקציות רק על כמה סחורות ישראליות מסוימות, ולהתעלם מאחרות, יוביל בהכרח לחרם על כולן. וחרם חלקי על ישראל הוא רק הצעד הראשון לקראת חרם מלא.
ואכן, זו מטרה של התנועה הבינלאומית המובלת על ידי ברית אדומה-ירוקה של מרקסיסטים ואיסלאמיסטים, הממלאת תפקיד מרכזי בפוליטיקה הבריטית. הדבר הורגש בבריטניה עם הצעדות ההמוניות שבהן הובעה אנטישמיות בגלוי, בניסיון להטיל אימה על הקהילה היהודית.
העובדה שמיליבנד הצהיר כי נקט את הצעדים אלה “כיהודי גאה”, וכמי שתומך בקיומה של ישראל, היא שערורייתית. עמדותיו מבוססות על נרטיבים כוזבים אודות ישראל והמלחמה בעזה, והם בגדר עלילות דם על “רצח עם” ו"אפרטהייד”.
אותו הדבר נכון גם לגבי טענתו כי “אלימות מתנחלים” ביהודה ושומרון יצאה מכלל שליטה, ונועדה להביא ל"טיהור אתני” בשטחים. בעוד שמיעוט קטן של יהודים עשויים להיות אשמים בביצוע פשעים נגד ערבים, ברוב המכריע של המקרים המסומנים כאלימות מתנחלים, היהודים הם אלה שמגנים על עצמם מפני אלימות והתקפות פלסטיניות. מאידך, טרור נגד יהודים במה שמכונה “הגדה המערבית” הוא תופעה יומיומית. התלונות על האופן שבו יהודים מתנהגים נועדו אך ורק לפגוע בלגיטימציה של כל היהודים החיים ביהודה ושומרון, ולהצדיק מאמצים לגרש מאות אלפי אנשים מבתיהם בלב המולדת היהודית.
אפילו אם תתקבל הטענה שההתנחלויות אינן חוקיות - דבר המחייב התעלמות וביטול של הסכמים בינלאומיים בני מאות שנים שהבטיחו את זכותם של יהודים לחיות בשטחים - עולה השאלה: מדוע בריטניה ומדינות אחרות שרוצות להטיל סנקציות על מתנחלים, אינן מיישמות את אותו הסטנדרט במצבים כמו הכיבוש הבלתי חוקי של צפון קפריסין על ידי טורקיה?
קריסת אירופה
הבעיה האמיתית אינה מדיניות חוץ מוטעית, אלא הדרך שבה ממשלת בריטניה מנסה להשתמש בישראל כשק חבטות, כדי להפגין לחלק ממצביעיה עד כמה היא שמאלנית.
צעד זה ממחיש אפוא את השינוי העצום בפוליטיקה של מערב אירופה. מפלגות שמאל, כמו מפלגת הלייבור, לא רק נפגעות בעצמן עקב נטישת האמונה בציוויליזציה המערבית ובזהות הלאומית שלהן. הן נמצאות כעת במצב שבו עליהן להתחרות בפלגים רדיקליים אף יותר, הדוגלים בגלוי בעמדות אנטי-יהודיות או אסלאמיסטיות.
כאשר ג’רמי קורבין תמך בגלוי בעמדות אנטישמיות בתקופתו כמנהיג הלייבור בשנים 2015–2020, היה זה דגל אדום לדמוקרטים בארצות הברית. הם קיבלו הצצה למה שעלול לקרות, אם יאפשרו למפלגתם להיכבש על ידי השמאל הקיצוני. כעת, כאשר הסוציאליסטים-הדמוקרטים של אמריקה (DSA) ובני בריתם עומדים להשיג את מטרה זו, מה שקורה בבריטניה שונה רק במקצת ממה שניתן לצפות מהממשל הדמוקרטי הבא.
הדמוניזציה של ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו, ושל המלחמה הצודקת של ישראל נגד חמאס בעזה, ונגד שלוחות טרור איראניות אחרות, לא רק צובעת את מדיניות המדינה היהודית באור לא הוגן ומשמיצה אותה. ברגע שמחבקים את עלילת הדם על “רצח עם”, או על היותם של חיילים ישראלים “פושעי מלחמה” בעודם מגנים על ארצם מפני רוצחים פוטנציאליים, למעשה נותנים אישור למהלכים כמו הכרזתו של מיליבנד. יש שנות אור ביניהם לבין קידום שלום. הם משמשים רק כתמריץ לחמאס להמשיך לסרב לפירוק מנשקו, וזריקת עידוד לאיראן להתמיד באופן דומה במלחמה, במקום לוותר על נשק גרעיני וטרור.
יש כאלה הרואים את עיתוי המהלך נגד ישראל כניסיון להתערב בבחירות שיתקיימו ב-27 באוקטובר. אין לדעת אם לחץ זר ובלתי הוגן שכזה יעזור לנתניהו או יפגע בו.
אבל טועים מי שמאשימים את ראש הממשלה בהתפתחויות האלה. אפילו כניעה לחמאס והישארותו ככוח שולט בעזה, או הסכמה לטיהור אתני של יהודים ביהודה, בשומרון ובירושלים, לא יספקו את הכוחות הפוליטיים השולטים במפלגת הלייבור בבריטניה. בעוד מיליבנד וכמה דמוקרטים בארצות הברית עשויים לחשוב שהם יכולים לבדל את מדיניותם מהמלחמה להשמדת המדינה היהודית, העובדה היא ששום ויתור ישראלי, מלבד התאבדות, לעולם לא ישביע את תיאבונם של האסלאמיסטים ובעלי בריתם המרקסיסטים.
קץ “הקשר המיוחד”
ארצות הברית היא המדינה היחידה שיכולה לעשות משהו בנוגע לבגידה של בריטניה והמדינות האחרות שהצטרפו לסנקציות האלה.
ממשל טראמפ כעס בצדק על סירובה של בעלות ברית נאט"ו להצטרף ללחימה נגד איראן, שנועדה להבטיח את ביטחון המערב. מזכיר המדינה האמריקאי, מרקו רוביו, אישר מחדש כי ארצות הברית לא תצטרף לכל חרם בהובלת בריטניה. אך הוא גם לא גינה את הודעתו של מיליבנד, ולא ציין כיצד זו רק דוגמה נוספת לדרך שבה בריטניה ומדינות מערביות אחרות מערערות את המדיניות האמריקנית – מעבר לערעור בת בריתה האמינה והדמוקרטית היחידה במזרח התיכון.
אולי זה עוד ישתנה. ובכל זאת, אם וושינגטון לא תוכיח שמדינות הבוחרות להצטרף למאמץ לבודד את ירושלים ישלמו מחיר, הדבר יעודד התקפות נוספות על המדינה היהודית ועל האינטרסים הביטחוניים של ארצות הברית.
כתוצאה מכך, “מערכת היחסים המיוחדת”, כמו גם ההתייחסות לנאט"ו כאל דבר קדוש, יהפכו לנוסטלגיה בלבד, ולא יהוו יותר מדיניות רציונלית. טראמפ ספג ביקורת משום שאמר את האמת על הפרות הקדושות הללו. בריטניה ומדינות אחרות, שבהן ההגירה ממדינות מוסלמיות שינתה הן את הדמוגרפיה והן את הפוליטיקה הפנימית, עשויות להיות מקרה אבוד מבחינתם של היהודים והמערב.
אף על פי כן, הגיע הזמן שכולם יבינו שכבר אין היגיון במדיניות חוץ אמריקנית שאינה מכירה בכך שאירופה השתנתה. חמורות ככל שיהיו ההשלכות של נטישת אירופה את ישראל, הן גם מדגימות את חוסר הרלוונטיות של היבשת לאינטרסים הביטחוניים הלאומיים של ארצות הברית במאה ה-21.
בריטניה ומדינות אחרות המתכננות להחרים את ישראל לא יצליחו לשבור את רוחה או לאלץ יהודי אחד לעזוב את ביתו. הן אולי יפגעו במדינה היהודית מבחינה כלכלית, אך בטווח הארוך, האיום האמיתי שמציבות ממשלות הכבולות לאסלאמיסטים ולמרקסיסטים הוא על תושביהן שלהן, ולא על אלה המתגוררים בישראל.