כשסגן הנשיא ג’יי.די. ואנס הצהיר ביוני שישראל “מאוד מבודדת” ושיש לה “מעט ידידים בקהילה הבינלאומית”, הוא ביטא נרטיב תקשורתי שהפך לתפיסה מקובלת – אפילו בקרב רבים בישראל. מבחינה מספרית, קשה ליישב את ההנחה הזו עם המציאות: ישראל מקיימת יחסים דיפלומטיים עם כ-165 מתוך 193 מדינות החברות באו"ם. מדובר בהכרה רחבה יותר מזו שיש לרוב המדינות בעולם.
הנרטיב של “מדינה מצורעת” נשען פחות על היקף הבידוד של ישראל בפועל, ויותר על התשוקה והקו האידאולוגי המובהק של קבוצת מבקרים ספציפית. זה המקום לשאול למה אותם מבקרים בחרו להתנהל בצורה הזו, ולמה רבים כל כך מחשבים כעת מסלול מחדש.
מניעים פוליטיים
קשה שלא להבחין בדפוס שנוצר משנת 2023 ואילך. כמעט כל ממשלה שהורידה את דרג היחסים עם ישראל או ניתקה אותם – בוליביה, קולומביה, צ’ילה, הונדורס, ניקרגואה, ברזיל ודרום אפריקה – הונהגה על ידי ממשלה שמאלנית או “פרוגרסיבית”. ההצדקה המוצהרת הייתה תמיד המלחמה בעזה, כשהוטחו האשמות שמעולם לא אומתו ב"רצח עם” וב"פשעי מלחמה”.
תהיה אשר תהיה גישתו של אדם כזה או אחר להתנהלות ישראל במלחמה, ההאשמות האלה נותרו בדיוק מה שהן – האשמות שנויות במחלוקת בבתי משפט בינלאומיים, שלא סיפקו הוכחות למה שאותן ממשלות תיארו כעובדה מוגמרת. העובדה שהן התייחסו להליך משפטי מתנהל כעניין גמור, והסתמכו עליו כדי להצדיק ניתוק קשרים רשמיים עם מדינה ריבונית, מעידה על דבר אחד: הטענה המשפטית מילאה תפקיד משני ביחס לאינסטינקט הפוליטי שעמד מאחוריה.
קאמבק מפואר
המהפך המתרחש כיום באמריקה הלטינית מאשר את אותו המנגנון. ככל שממשלות ימניות החליפו ממשלות שמאל ברחבי האזור, הקשרים עם ישראל התחדשו – לעתים תוך ימים ספורים, ולעתים אף לרמה עמוקה יותר מבעבר.
צ’ילה והונדורס החזירו את השגרירים תוך חודש מניצחון הימין בבחירות. ונצואלה חידשה את הקשרים הקונסולריים לאחר 17 שנים, במקביל להתקרבות אל וושינגטון. מה שהשתנה היה מי שניצח בבחירות.
חאבייר מיליי מארגנטינה הלך עוד יותר רחוק, וכינה סדרה של יוזמות ביטחוניות ומסחריות עם ישראל “הסכמי יצחק” (התייחסות מפורשת ל"הסכמי אברהם”) – פרויקט שמונע מחישובים אסטרטגיים, אבל לא פחות מזיקה אידאולוגית ומסימפתיה דתית, שכן יש באזור קהל הולך וגדל של בוחרים אוונגליסטיים שנוטים בבירור לטובת ישראל.
היום שאחרי הונגריה
הדפוס הזה אינו ייחודי לאמריקה הלטינית. הדוגמה הברורה ביותר לכך היא האיחוד האירופי, שבו הטלת סנקציות מחייבת הצבעה פה אחד של כל 27 המדינות החברות. כלומר, ממשלה אחת יכולה להטיל וטו – וההצעה תיפול.
במשך שנים מילאה הונגריה של ויקטור אורבן את תפקיד מטילת הווטו. נציגיו באיחוד חסמו שוב ושוב צעדים נגד מתנחלים ישראליים, מתוך עמדה אידאולוגית מפורשת: אורבן התייצב לצד נתניהו בנושאי הגירה, ריבונות וספקנות כלפי מוסדות בינלאומיים.
כאשר אורבן איבד את השלטון באפריל 2026, ועלתה ממשלה שלא הייתה מעוניינת לשמש כמגינת ישראל, הונגריה ויתרה על זכות הווטו שלה בתוך שבועות ספורים. כך, האיחוד האירופי אישר לראשונה מאז אמצע 2024 חבילת סנקציות חדשה נגד מתנחלים ישראליים – מהלך שהתאפשר כולו בעקבות חילופי ממשלות, ולא בגלל שינוי משמעותי בשטח.
אותה מדינה – מדיניות הפוכה
סלובניה מהווה את התמונה המנוגדת. תחת ממשלת גולוב השמאלנית, היא הפכה לאחת המדינות הכי אנטי-ישראליות באירופה. למשל, אותה ממשלה אסרה לסחור בנשק עם ישראל, מנעה את כניסתם של נתניהו ושריו, והכירה במדינה פלסטינית.
שבועות ספורים לאחר שממשלת ימין בראשות יאנז יאנשה עלתה לשלטון במאי 2026, כל אחד מהצעדים הללו בוטל. סלובניה נכנסה ישירות לחלל שהותירה הונגריה, וחסמה הצהרות משותפות של האיחוד האירופי נגד ישראל – כאלה שאפילו גרמניה תמכה בהן.
אותה מדינה, אותו סכסוך, אותן עובדות בשטח – אבל המדיניות הפוכה, ואך ורק כתוצאה מזהות המנצחים בבחירות.
יש לציין בהקשר הזה גם את בריטניה. שר החוץ החדש מטעם מפלגת הלייבור הטיל סנקציות כלכליות על ישראל מסיבות שונות ובשיתוף עם כמה מדינות אחרות. גם המפלגה השמרנית וגם מפלגת Reform UK הצהירו שיבטלו מיד את הסנקציות האלה כשיעלו לשלטון.
מי שיגנו בעתיד על ביטול הסנקציות יסבירו שמדובר בתיקון למה שהם מכנים “הגזמה אידאולוגית” בכיוון ההפוך. אבל הטיעון הזה נשמע חלול לעומת הטיעונים האחרים שהוזכרו.
שאלת ברזיל
ברזיל היא מקרה הבוחן הברור ביותר שטרם הוכרע. ממשלתו של לולה נקטה באחת העמדות האנטי-ישראליות החריפות ביותר מבין כל המנהיגים המכהנים באמריקה הלטינית. היא השוותה את המבצע בעזה לשואה וערערה את הקשרים עד כדי כך שישראל בעצמה הורידה את דרג היחסים.
הסיבוב השני של הבחירות לנשיאות בברזיל יתקיים ב-25 באוקטובר. אם המועמד מהאופוזיציה ינצח, אין סיבה של ממש לצפות למשהו אחר מאשר לאותו התסריט מלובליאנה ומסנטיאגו: שינוי כיוון מהיר ומכוון, שככל הנראה ילווה בחידוש הסחר, בשיתוף פעולה ביטחוני ואולי במחוות סמליות החורגות בהרבה ממה שהיה קיים עוד לפני נשיאותו של לולה.
אם זה יקרה, הנרטיב של “המדינה המצורעת” יתהפך בברזיל מאותה סיבה שהוא התהפך בסלובניה ובצ’ילה – לא כי התנהגותה של ישראל השתנתה, אלא כי הבוחרים השתנו.
פוליטיקה פנימית
שום דבר מכך לא אומר שישראל לא עומדת בפני השלכות דיפלומטיות ממשיות. דעת הקהל האירופאית, ההליכים בבית הדין הפלילי הבינלאומי (ICC) והמצב ההומניטרי בעזה הם סיפור בפני עצמו שנמצא פה כדי להישאר, אולי יותר מכל סבב בחירות כזה או אחר.
אך מה שמתיימר להיות “בהירות מוסרית” מצד מסוים מתגלה, אם מסתכלים יותר לעומק, כקרבות של פוליטיקה פנימית. ישראל היא בסך הכל שדה הקרב, ולא המטרה עצמה.