ב-7 באוקטובר 2023, הישראלים ראו איך נראה הסוף.
אלפי אלפי פלסטינים פלשו למדינה בגל אחר גל. הם היו מאוחדים בשנאתם הברברית ליהודים ובצמאון הדמים שלהם. הזוועות שביצעו הפלסטינים נגד קורבנותיהם היהודים ברובם המוחלט היו שונות מכל מה שאי פעם יכולנו לדמיין. והן היו נוראיות עוד יותר בשל העובדה שכולם השתתפו.
המוני אדם רועמים מסרו לפידים לבני 10, ונתנו להם את הכבוד להצית בתים, ולשרוף משפחות שלמות בעודן בחיים. ההמונים הפלסטינים צהלו וצחקו באקסטזה בעודם אונסים, מענים ורוצחים את קורבנותיהם.
וכאשר הם הגיעו הביתה לעזה עם בני הערובה שלהם - מתים וחיים - המוני אלפים קיבלו את פניהם כגיבורים כובשים. כן, חמאס תכנן את רצח העם הסדיסטי. כן, חמאס הוביל את המתקפה. אבל זה היה מאמץ של החברה כולה.
איכשהו, במהלך השבועיים האחרונים של גיבוש העסקה על ידי שליח המזרח התיכון של הנשיא דונלד טראמפ, סטיב ויטקוף, נראה כי אירועי ה-7 באוקטובר נעלמו מהעין. העסקה שהוא דרש מראש הממשלה בנימין נתניהו לקבל היא בלתי נתפסת בהקשר של אותו יום.
תוך התעלמות מה-7 באוקטובר, ויטקוף ומעודדיו הישראלים מציגים את העסקה כצעד בדרך לשלום. כשהפסקת האש תהפוך לקבועה, הוא אמר, הסעודים ימהרו לעשות שלום עם ישראל. כך יעשו גם קטאר וכל השאר. אכן, ויטקוף אמר לפוקס ניוז ביום רביעי, שגם חמאס יתקבל לשולחן המשא ומתן. וטראמפ יקבל פרס נובל לשלום.
באותו ראיון בפוקס ניוז, ויטקוף הסביר שהעסקה שלו היא בדיוק העסקה שהנשיא לשעבר ג’ו ביידן ניסה לכפות על ישראל לקבל במאי האחרון. עסקת ביידן, בליבתה, הייתה עסקת כופר. ישראל, אמר ביידן, תשלם לחמאס “בנדיבות” עבור שחרור חלק מבני הערובה. כמה בנדיבות? ובכן, זה היה תלוי באיזה שלב אתה נמצא.
עסקת ביידן/ויטקוף היא עסקה בת שלושה שלבים, וכל שלב הוא בעצם הסכם נפרד. הראשון כרוך בויתורים ישראלים מסיביים לחמאס הטומנים בחובם השלכות אסטרטגיות חמורות לישראל בתמורה ל-33 בני ערובה - כולל כל הנשים.
כדי לקבל את 33 בני הערובה, ישראל נדרשת לשחרר כמעט 2,000 טרוריסטים, מאות מהם רוצחים המוניים מורשעים. עליה לסגת עם כוחותיה מהערים בעזה וממסדרון נצרים, ולאפשר חזרה המונית של פלסטינים לצפון עזה. ועליה לאפשר את האספקה המלאה לעזה, שעדיין נמצאת בשליטת חמאס. בסך הכל, ישראל משלמת עבור ה-33 באופן שמסכן את כל ההישגים שחייליה השיגו בעמל רב בשדה הקרב במהלך 15 חודשי המלחמה האחרונים.
אף על פי שזה מחיר כבד, הוא מחוויר לעומת המחיר של המעבר לשלב השני. על פי תנאי הסכם ויטקוף/ביידן, בשלב השני, ישראל אמורה לסגת עם כל כוחותיה שנותרו מעזה, כולל מהגבול המפריד בין עזה למצרים. במילים אחרות, ישראל חייבת לוותר על השליטה בעזה לחמאס. בתמורה, חמאס יחזיר את בני הערובה החיים הנותרים לישראל - אך ישמור על גופות בני הערובה שרצח.
שלב 1 יקשה על ישראל להחזיר את הישגיה הקודמים ולהמשיך כדי להשיג ניצחון במלחמה. שלב 2 מבטיח את הניצחון של חמאס. המשמעות של נסיגה ישראלית מלאה מעזה היא שחמאס מנצח במלחמה. הוא שורד לא רק שלם, אלא בשליטה מלאה על עזה, מכובד ברחבי העולם ככוח הג’יהאדיסטי שביצע רצח עם וששרד כדי לבנות מחדש ולעשות זאת שוב ושוב.
שלב 3, אם ייושם, כרוך בהחזרת גופות ההרוגים על ידי חמאס בתמורה להקמת מדינה פלסטינית בחיתוליה הנשלטת על ידי טרוריסטים פלסטינים. כך שאם ייושם, שלב 3 מבטיח שחמאס יחדש את מתקפת רצח העם שלו על ישראל במוקדם ולא במאוחר.
ממשל ביידן מכר את העסקה הזו על ידי התעלמות מההשלכות האסטרטגיות של ה-7 באוקטובר. הוא ויועציו סירבו לחלוטין להסיק את המסקנה המתבקשת ממה שקרה. הזוועות של אותו יום הראו כי המלחמה הפלסטינית נגד ישראל היא משחק סכום אפס - או שישראל מנצחת, מה שמבטיח את הישרדותה, והפלסטינים מובסים; או שהפלסטינים מנצחים והספירה לאחור להשמדתה של ישראל מתחילה.
במקום לקבל את המציאות הברורה מאליה הזו, ביידן ויועציו דיברו על ישראל כעל “חברה טראומטית”. חברה טראומטית אינה חברה שצריכה לנצח. זו חברה שצריכה חיבוק.
ישראלים שדרשו את השמדת עזה עברו דמוניזציה כקיצונים ג’נוסיידים במקום להיות ריאליסטים שהבינו את ההשלכות של צמאון הדמים. הממשל סירב לקבל את הלגיטימיות של מטרות המלחמה של ישראל להשמדת חמאס ולמנוע מעזה להוות איום בעתיד. במקום זאת, הם הציבו את בני הערובה במרכז הנרטיב. הפלסטינים לא היו אויב, הם היו קורבנות של ישראל, שניהלה מלחמה ללא סיבה. לישראל הייתה הזכות להגן על עצמה, אבל לא לפגוע באויבה.
עסקת הכופר על בני הערובה, כפי שנוסחה על ידי גורמי ממשל ביידן, הייתה אמצעי להצטרף לחמאס בניצול הייסורים של ישראל על מצב בני הערובה כדי למנוע מישראל לנצח במלחמה. ביידן ויועציו האמינו שישראל תילכד בעסקה ככל ששלב 1 יעבור לשלב 2. העסקה נבנתה באופן שיקשה על ישראל לסגת ממנה. המשא ומתן על שלב 2 אמור להתחיל 16 יום לאחר תחילת יישום שלב 1. ואם ישראל תסרב, האחרונים מ-33 בני הערובה יישארו מאחור.
בהינתן הסיכון, עולות שתי שאלות. מה הנשיא דונדל טראמפ מתכוון לעשות עם ההסכם של ביידן בהמשך; ומה ישראל מתכוונת לעשות?
המסרים של הנשיא טראמפ בנוגע לעסקה השתנו מספר פעמים במהלך השבוע הראשון ליישומה. בתחילה, הוא אמר שהעסקה תחזיר את כל בני הערובה הביתה - אמירה שהעידה כי הוא מצפה שכל שלושת השלבים ייושמו. כמה ימים לאחר מכן, הנשיא אמר שהוא אינו בטוח שהשלבים השני והשלישי ייושמו.
על ידי אימוץ המסגרת של ביידן, טראמפ הכניס את עצמו לפינה. טראמפ מעוניין למנוע מלחמות חדשות במזרח התיכון. אבל אם הוא יישאר נאמן לעסקה הזו, הוא יבטיח שמלחמות גדולות יותר יפרצו באזור במהלך ארבע שנות כהונתו. הוא גם יבטיח שיתרחשו מתקפות ג’יהאדיסטיות מסיביות בארה"ב ובמערב. אחרי הכל, אם הצלחת חמאס ברצח 1,200 ישראלים ביום אחד הולידה את מפולת האנטישמיות והג’יהאד ברחבי העולם, אין כמעט ספק מה ניצחון של חמאס על ישראל במלחמה יביא.
זה נכון שבעתיים אם הדיווחים שהנשיא טראמפ מתעקש שישראל תסיג את כוחותיה מלבנון בשבוע הבא, וכי הוא דוחק בישראל לא לתקוף את מתקני הגרעין של איראן, הם נכונים. חיזבאללה לא הסיג את כוחותיו צפונית לנהר הליטני. וצבא לבנון, שאמור לאלץ את כוחות חיזבאללה להתפנות צפונה, עוזר להם להישאר בדרום. בנסיבות אלה, נסיגה ישראלית משדרת חולשה שמזמינה פלישה עתידית.
באשר לאיראן, אם חמאס שורד וחיזבאללה שורד, אזי איראן תצא מנצחת במלחמה הזו. אם לאיראן, המנצחת, גם יורשה לשמור על מתקני הגרעין שלה, היא תחצה במהירות את הסף הגרעיני.
המשטר האיראני אינו מעוניין בעסקה. הוא מעוניין להשמיד את ישראל ואת ארצות הברית. זו הסיבה שהוא מנסה להתנקש בחייו של הנשיא טראמפ. וזו הסיבה שהוא בנה צבאות טרור מסביב לישראל ופרס אלפי אנשי משמרות המהפכה במרכז ודרום אמריקה, כל זאת בעודו בונה נשק גרעיני.
כדי לנצח את השלום במזרח התיכון, על טראמפ לנטוש את המדיניות הכושלת של ביידן, של עמידה לצד איראן ושלוחות הטרור שלה לבנון והפלסטינים בעזה. עליו להחזיר את דוקטרינת הקדנציה הראשונה שלו של תמיכה בבעלות בריתה של אמריקה נגד אויביה של אמריקה.
אם טראמפ יגבה את ישראל בחזרתה לשדה הקרב כדי להבטיח את תבוסת חמאס בעזה, ובשמירה על אזורי החיץ שלה בעזה לצמיתות כדי למנוע מהאזור לאיים על המדינה היהודית בעתיד, אז הוא יבנה את היסודות לשלום ארוך טווח בין ישראל לערביי האזור.
אם הנשיא טראמפ יעמוד לצד ישראל ויגבה את דרישתה לאזור ביטחון בתוך לבנון שימנע מחיזבאללה וכוחות טרור אחרים לפלוש לצפון ישראל, ואם יעמוד לצד ישראל במאמציה להשמיד את מתקני הגרעין של איראן ויתמוך בעם האיראני הנלחם למען חירותו מהמשטר מזה עשרות שנים, אז הוא יחזיר את מעמדה של אמריקה כמעצמת העל המשמעותית היחידה באזור.
אם הוא לא יעשה את הדברים האלה, אז הוא ימסור את מעמדה של ארה"ב לסין. סין נהנתה מחולשתו ומהחלטתו של ביידן ליישר מחדש את ארה"ב הרחק מבעלות בריתה ולקראת איראן וצבאות הטרור שלה.
באשר לישראל, הדילמה היא האם להקריב את ביטחונה הקולקטיבי העתידי למען הצלת בני הערובה היום, או להבטיח את הישרדותה הלאומית. ישראלים התומכים באופציה הראשונה מדברים על הנזק לנשמתה של ישראל אם נקבל שבני הערובה עלולים להמשיך לסבול.
עבור אלה המקבלים את החדשות שלהם מרוב כלי התקשורת הישראליים, הדילמה אינה גדולה מדי. למעט כמה יוצאי דופן בולטים, התקשורת הישראלית מגישה לציבור מנת דמורליזציה במשך כמעט שנה. ישראל לא יכולה לנצח, כך הם אומרים להם. אין תכלית ללחימה. כל מה שהיא עושה זה להאריך את סבלם של בני הערובה. הסיבה היחידה שאנחנו עדיין נלחמים היא שהאיש שהם בילו את העשור האחרון בהדגמה שלו - ראש הממשלה בנימין נתניהו - מסרב לפרוש. הוא מסרב להיכנע למרות חוסר התועלת של המאבק, כי הלחימה היא הדרך היחידה שבה הוא נשאר בשלטון.
התקשורת - כמו ממשל ביידן - מעדיפה להתעלם מההשלכות האסטרטגיות של ה-7 באוקטובר, שהם מעדיפים להציג כאירוע חד-פעמי. הפלסטינים אינם באמת האנשים שערפו את ראשי קורבנותיהם, ושהתעללו בגופותיהם בעודם טובחים בהם. זו הייתה טעות, או משהו. ובכל מקרה, הלחימה חסרת תועלת. הביאו אותם הביתה.
השבוע, שגריר ישראל לשעבר בארצות הברית, מייקל אורן, כתב מאמר המהדהד השקפה זו. אורן הודה שהעסקה פירושה שחמאס מנצח במלחמה. אבל אז הוא טוען שישראל תציל את נשמתה על ידי כך שתראה את מסירותה לחיי בני הערובה שלה על ידי הפסד. “הניצחון שלנו הוא מוסרי, עמוק וארוך טווח,” הוא אמר.
הבעיה עם טיעונו של אורן והטענה הרחבה יותר של תומכי “עסקה בכל מחיר” היא שהמלחמה אינה חסרת תועלת. חיילינו הגיבורים מנצחים ויכולים לנצח. והם חייבים לנצח. ה-7 באוקטובר יהיה אירוע חד-פעמי רק אם חמאס יושמד ועזה תישאר מפורזת לנצח. הם מוכנים לשלם מחיר כבד כדי להבטיח את חירותם של 33 בני ערובה, אך אסור לזנוח את המאבק.
לקיחת בני ערובה היא הצורה האכזרית ביותר של לוחמה פסיכולוגית. וזה הנשק החזק ביותר שיש לאויבי ישראל בארסנל שלהם. הם יודעים שבעוד שהם מקדשים את המוות, קידוש החיים הוא האמונה היסודית של העם היהודי.
אלה המחפשים עסקה בכל מחיר צודקים לגבי נשמתה של ישראל. נשמתנו הקולקטיבית נחבטה ב-7 באוקטובר, והפצע נותר לא מגולח בכל יום שבני הערובה נשארים בעזה. ככל שיחלפו השנים, הפצע יהפוך לצלקת שכל ישראלי וכל יהודי על פני כדור הארץ יישא עד סוף הזמנים. אבל היכולת שלנו לשאת את הצלקות הללו דורשת שישראל תשרוד.
ה-7 באוקטובר הראה לנו את אויבנו. וכעת, כשראינו אותו, איננו יכולים להתעלם מהאמת. כדי שאומת ישראל ומדינת ישראל ישרודו, ישראל חייבת לנצח במלחמה הזו יהיה המחיר אשר יהיה.
