שרה וולר עסוקה בהכנת שלושת בניה לשנת לימודים חדשה ב-1 בספטמבר, בעוד שהיא מתחילה לעבוד כמורה בבית ספר פרטי בירושלים. נתן, בן 11, עולה לכיתה ו’, זאקי, בן 8, עולה לכיתה ג’, ואמיחי, בן 5, הולך לגן חובה.
כאשר המלחמה מתקרבת לשנתיים מיום פרוץ המלחמה ב-7 באוקטובר, וולר אומרת כי לימודים בתקופה זו היוו אתגר. אביהם, יוסי וולר, ביצע מספר תפקידי מילואים במהלך 22 החודשים האחרונים.
“יש הרבה אי-וודאות ולחץ,” היא מספרת ל-JNS. “האם המורים יהיו שם או שהם יהיו במילואים? בשנה שעברה, המורים המשיכו להתחלף, וזה היה קשה, והשנה המורה שלו (שהייתה אמורה ללמד את כיתתו שנה שנייה) החליטה שהיא זקוקה לשבתון כי בעלה היה במילואים ברוב השנה שעברה.”
לנתן לא היה מורה למדעים בשנה שעברה. שבוע מהקייטנה של אמיחי בוטל בקיץ כי לא היה מספיק צוות. היא חוששת שהילד שהכי הושפע הוא זאקי, מכיוון שהוא היה בכיתה א’ כשהמלחמה התחילה.
“אני מרגישה שהוא החמיץ הרבה מכיתה א’ ואת ההבנה איך להתנהל בבית הספר,” היא אומרת. “יש לו כמה צרכים מיוחדים, ולילדים שכבר יש להם קשיים, המלחמה שיבשה עבורם דברים. בכיתה א’, אתה אמור ללמוד איך להתנהג בבית הספר, וזה משהו שהוא עדיין מתקשה בו.”
המלחמה השפיעה ללא ספק על כולם בישראל. שרה אומרת שבכל פעם שהם הולכים למקום חדש, אפילו בטיול שערכו לאחרונה כדי לבקר משפחה בארצות הברית, אמיחי שואל איפה ה"מרתף” - דרכו לשאול על מיקום הממ"ד במקרה של מתקפת טילים. אפילו בנמל התעופה הבינלאומי בן-גוריון בדרכם לארצות הברית, שרה אומרת, הרעש של מסוע המזוודות הבהיל את הילדים. מאז שחזרו בסוף יולי, מספר התרעות טילים נשמעו בלילה בירושלים - עבור קליעים שנורו על ידי החות’ים בתימן - והיא אומרת שהם מפחידים את ילדיה, שלעתים קרובות מסיימים לישון במיטה שלה.
פסיכולוגים אומרים שלאחר כמעט 23 חודשים, המלחמה הפכה כמעט לשגרה עבור ילדים רבים. בעוד שקיים מתח בסיסי אצל כל הישראלים, רובם למדו להתמודד איתו.
“מעט מאוד ילדים מרגישים חוסר ביטחון נוקב או תחושת איום שחשנו לפני שנה,” אומר ג’סטין רזניק, פסיכולוג בקליניקה פרטית, ל-JNS. “כל ילד בישראל יודע מה לעשות כשהצפירה נשמעת.” יחד עם זאת, הוא אומר, ישנן קבוצות של ילדים המושפעות באופן ישיר יותר מהמלחמה המתמשכת, במיוחד אם מישהו ממשפחתם נפצע או נהרג במהלך המלחמה. רבים נוספים, הוא אומר, מושפעים משירות מילואים. חיילים רבים, כולל אבות לילדים צעירים, בילו מאות ימים בשירות מילואים מאז החלה המלחמה, מה שמטיל עומס נוסף על אמהות שצריכות לגדל לבדן את הילדים במשך חודשים ארוכים.
“אם יש הורה במילואים, תחושת חוסר הביטחון היא אמיתית וההשפעה מורגשת בבית,” אומר רזניק. “עבור חלק מהילדים, החזרה לבית הספר ולשגרה עשויה להיות מקלט לאחר הקיץ. זה יכול להיות הקלה לראות את החברים ולהיות עסוקים כל היום. אבל משפחות רבות של מילואים מרגישות תשישות ומתח.” הוא אומר שבמהלך השנה הראשונה למלחמה, גם למורים וגם לתלמידים היה קשה להתרכז בלימודים, אך המצב השתפר בהדרגה. “בשלב מסוים, הדברים התייצבו, ואז הם הגיעו לשיא נוסף סביב המלחמה עם איראן, כאשר לפתע כולנו מצאנו שיאים חדשים של אי-וודאות ומתח,” הוא אומר.
‘האם הם בסדר?’
בתי ספר גם למדו להתמודד, כאשר מורים רבים עוברים הכשרה כיצד להתמודד עם חרדת ילדים ובתי ספר מעדכנים נהלים לגבי מה לעשות במקרה של מתקפת טילים. מורים בתיכון אומרים שהמלחמה הציבה בפניהם אתגרים חדשים שמעולם לא נתקלו בהם לפני כן. דינה ויינר, שמלמדת כיתה י"ב בבית הספר הפלורליסטי ‘רעות’ בירושלים, מודאגת ממה שתביא שנת הלימודים הקרובה - השנה השלישית במהלך מלחמה. כשהמלחמה החלה באוקטובר 2023, החודש הראשון של הלימודים בוטל. חלק מהתלמידים הלכו להתנדב בחוות, מכיוון שכל העובדים החקלאיים התאילנדים המקומיים נמלטו. אחרים נאלצו למלא את מקום הוריהם שגויסו או מילאו תפקידים בבתי חולים. עדיין אחרים רצו להצטרף לצבא באופן מיידי.
רבים מהמורים גם שירתו במילואים, מה שהטיל לחץ נוסף על הצוות שנותר, אומרת ויינר. “האתגר הגדול ביותר בשנה הראשונה היה לשכנע את הילדים שהלוחמים בעזה צריכים שהם יישארו בבית הספר ושיצליחו,” היא אומרת. “החיילים בעזה לא יכולים לדאוג לכם. אם העורף אינו בריא, אז מה שהם עושים בעזה הוא חסר משמעות.” ויינר אומרת שהמורים הצליחו ברובם, והנוכחות ברוב השנה הייתה בשיעור של 90% ומעלה, יותר מבשנה רגילה. הייתה תחושה חזקה של סולידריות חברתית, ולמרות העומס הנוסף, בית הספר פעל היטב.
בשנה שעברה, השנה השנייה למלחמה, היו אתגרים שונים, היא אומרת. במובנים מסוימים, היא מציינת, הדברים השתפרו כאשר חלק מהמורים המילואימניקים חזרו לעבודה. בית הספר למד כיצד לפעול בזמן מלחמה, היא אומרת. אבל ככל שהמלחמה נמשכה, היא מציינת, גם המורים וגם התלמידים חשו תשישות, ובמקרים מסוימים, דיכאון. “חלק מהילדים נעלמו ונאלצנו להתקשר אליהם כל יום,” היא אומרת. “האם הם בסדר? האם הם לא בבית הספר כי הם עובדים? האם הם מדוכאים?” כעת, היא אומרת, הם מתחילים שנה שלישית של לימודים במהלך מלחמה בתוך אי-וודאות מתמשכת. הסולידריות החברתית של השנה הראשונה התפוגגה, והשסעים במדינה הופכים חזקים יותר. היא אמרה שהיא לא בטוחה מה היא תמצא כשהתלמידים יחזרו בשבוע הבא. אבל הדבר החשוב ביותר, היא אומרת, הוא להתמקד בנושא האחדות הן בבית הספר והן בחברה הישראלית, שתמיד היה אחד מערכי הליבה של בית הספר. בית הספר חייב להיות מרחב בטוח לכל ילד, היא מדגישה.
לחיות עם ‘מסך מפוצל’
רזניק אומר שישראלים רבים, כולל ילדים, חיים עם “מסך מפוצל”. רוב הזמן, החיים רגילים, ואנשים מתנהלים בשגרתם הרגילה, אבל מדי פעם, הוא אומר, אתה מקבל “מכת חשמל” כשהמציאות של המלחמה מכה שוב בבית. יחד עם זאת, הוא מציין, ילדים ישראלים הם חסונים, וכאשר המלחמה בסופו של דבר תסתיים, רובם יחלימו לחלוטין.
