ראש ממשלת אוסטרליה, אנתוני אלבניזי, כנראה לא דמיין ששבוע לאחר שמשרד הפנים שלו ביטל באופן פתאומי ויזה לשמחה רוטמן, חבר הכנסת הישראלי, ממשלתו תהיה שרויה בסכסוך גדול עם אויבתה המושבעת של ישראל, המשטר באיראן.
שלא כמו איראן, ישראל לא ביצעה אף פיגוע טרור באוסטרליה. היא לא עודדה פשעי שנאה נגד האוכלוסייה המוסלמית ההולכת וגדלה במדינה. היא לא מחרימה סחורות המיוצרות באוסטרליה. אילו רוטמן היה מורשה להמשיך בביקורו, שאורגן על ידי ארגון יהודי מקומי, הוא לא היה תומך באף אחד מהצעדים האלה. עם זאת, במכתב שביטל את הוויזה שלו נטען כי נוכחותו מהווה “סיכון לסדר הטוב של הקהילה האוסטרלית או של פלח מהקהילה האוסטרלית, כלומר הקהילה האסלאמית.”
בתגובה לביטול הוויזה, רמז שר הפנים טוני בורק כי הגעתו של רוטמן עלולה לעורר מהומות אזרחיות. “אם אתה מגיע לאוסטרליה כדי להפיץ מסר של שנאה ופילוג, אנחנו לא רוצים אותך כאן,” הוא הצהיר. “אוסטרליה תהיה מדינה שבה כל אחד יכול להיות בטוח ולהרגיש בטוח.”
כל אחד, כלומר, מלבד הקהילה היהודית. יהודים אוסטרלים, המהווים 0.5% מכלל האוכלוסייה, סבלו שנתיים אומללות של הצתות, התקפות אלימות והתעללות אנטישמית מתמדת. ב-12 החודשים שלאחר הפוגרום של חמאס ב-7 באוקטובר 2023, פשעי השנאה נגד יהודים גדלו ב-316% כמעט בלתי נתפסים לעומת השנה הקודמת. כעת, מה שברור באופן כואב ומתסכל הוא שבעוד שבאוסטרליה לא חסרים אנטישמים מקומיים ומהגרים, השדה פתוח גם למעצמה זרה זדונית כמו איראן.
אם יש מדינה זרה שמפיצה שנאה ופילוג באוסטרליה, זו איראן. אבל אלבניזי, שרת החוץ פני וונג ושאר חברי הקבינט השמאלי של אוסטרליה היו כה זועמים על ישראל, עד שהם לא הבינו זאת, וזאת עד ששירות הביון של המדינה, בסיוע מידע שהועבר על ידי הישראלים, הפיק ראיות בלתי ניתנות לערעור למעורבות איראנית בלפחות שתיים מהתקיפות האנטישמיות: הצתה מכוונת של מעדנייה כשרה בסידני באוקטובר 2024 והצתת בית הכנסת ‘עדס ישראל’ במלבורן במטען תבערה חודשיים לאחר מכן.
כתוצאה מכך, לאלבניזי לא הייתה ברירה אלא לגרש את השגריר האיראני ולהודיע כי משמרות המהפכה האסלאמית של המשטר בטהראן (IRGC) יסונקצו, מהלך שהיה צריך להתבצע כבר מזמן.
התוכניות של טהראן לפגוע ביהודים אוסטרלים נרקמו זמן רב לפני זוועות ה-7 באוקטובר. הפוליטיקאית האוסטרלית קיילי מור-גילברט, שנכלאה בכלא אווין הידוע לשמצה באיראן בשנים 2018-2020 באשמת ריגול מפוברקת, נזכרה במאמר שכתבה בעיתון “דה אייג’” במלבורן על מפגש חקירה שבמהלכו חוקרה שלף פיסת נייר ובה שמות וכתובות של בתי כנסת וארגונים יהודיים במלבורן, עיר הולדתה.
“הוא רצה לדעת אם ביקרתי באחד מהם, ואם כן, מה יש בפנים,” היא כתבה. “עד אותו זמן, לא היה לי עניין לשתף פעולה עם שוביי, שגזרו עליי 10 שנות מאסר באשמות מגוחכות של ריגול וניסו לסחוט אותי כדי שאעבוד עבורם. אמרתי להם היכן הם יכולים לדחוף את הרשימה שלהם של מטרות מודיעיניות יהודיות אוסטרליות.”
מור-גילברט האמיצה הוסיפה שלאחר שחרורה בעסקת חילופי שבויים, היא תחקרה את המודיעין האוסטרלי לגבי המפגש הספציפי הזה. ובכל זאת, איראן עדיין הצליחה לבצע את ההתקפות שלה באוסטרליה ארבע שנים לאחר מכן.
אוסטרליה סיפקה לנו מקרה קלאסי של מה שקורה כאשר מדינה נכשלת להתעורר לאיום האיראני. אכן, ההתנהלות של איראן מחוץ לגבולות אוסטרליה הייתה אמורה להספיק כדי להדליק את נורות האזהרה בקנברה. במהלך השנתיים האחרונות, איראן ביצעה או ניסתה לבצע התקפות במספר מדינות שבהן המשטר האסלאמי מחזיק שגרירות, כולל שוודיה, גרמניה ובריטניה, וכן במדינות כמו ארצות הברית וקנדה, שבהן אין לה שגרירות.
כדי לקבל תחושה מלאה יותר של טביעת הרגל של הטרור האיראני, עלינו לחזור לתחילת שנות ה-80, כאשר מייסד הרפובליקה האסלאמית - האייתוללה ח’ומייני - עדיין היה בשלטון. בעשורים האחרונים של המאה הקודמת, מחבלים מתאבדים איראנים טבחו בחיילי מארינס אמריקאים בביירות ופוצצו את שגרירות ישראל, ולאחר מכן את מרכז אמיה היהודי בבואנוס איירס, בין זוועות רבות אחרות, וגרמו למאות הרוגים ופצועים.
ההבדל הקריטי לעומת ההווה הוא שהמשטר האיראני כמעט מעולם לא היה חלש כמו שהוא כעת. שלוחיו האזוריים בלבנון, בעזה ובסוריה נפגעו קשות, אולי באופן בלתי הפיך. תוכנית הנשק הגרעיני שלו נסוגה לאחור בכמה שנים, הודות לתקיפות המשולבות של ישראל וארה"ב על מתקני גרעין איראניים ביוני. שליטיו מביטים בבהלה מעבר לכתף כאשר הם מודים בינם לבין עצמם בהיקף החדירה של המודיעין הישראלי למחלקות ולסוכנויות מפתח.
עם זאת, נחישותה של איראן לבנות מחדש את תוכנית הגרעין שלה לא נחלשה, וזו הסיבה שמשרדי החוץ של ה-E3 - גרמניה, בריטניה וצרפת - החליטו בשבוע שעבר להפעיל את מנגנון “השבת הסנקציות” (snapback) שהוסכם עליו לראשונה כאשר הוכרז לפני 10 שנים על הסכם הגרעין עם איראן בהובלת ארה"ב. משמעות הדבר היא שעד אמצע אוקטובר, ההגבלות הכבדות שהוטלו על איראן לפני ההסכם הפגום ההוא - ושהשפיעו על נשק, פיתוח גרעיני ומדיניות כלכלית ומסחרית - יוחזרו, אלא אם המשטר יצליח בינתיים לשכנע עולם ספקן יותר ויותר שהוא ישתף פעולה באופן ניתן לאימות עם פירוק תוכנית הגרעין שלו.
בעוד העצרת הכללית של האו"ם מתכוננת לוויכוח השנתי שלה בספטמבר - כששמועות רבות אומרות כי מדינות חברות עם ממשלות שמאל רדיקלי כמו קולומביה דוחפות להשעיית ישראל מהגוף העולמי - מהלך הנגד הנכון הוא לבודד את איראן עוד יותר במטרה להפוך את המפגש השנה לאחרון שבו ישתתף המשטר.
מדינות המערב, שעלולות להפוך למוקד העיקרי לטרור איראני כעת כששלוחיו האזוריים סורסו, צריכות ללכת בעקבות המהלך האוסטרלי ולנתק את כל היחסים הדיפלומטיים עם טהראן. במשך זמן רב מדי, האייתוללות זכו לסלחנות מצד דיפלומטים מערביים, גם כאשר הם מתקרבים למדינות אחיותיהם בציר התוקפנים, כמו רוסיה, סין וצפון קוריאה. ימים אלו חייבים כעת להגיע לסיומם.
