מזכיר המדינה של ארה"ב, מרקו רוביו, הזמין עליו את הבוז של העולם עם הודעתו בשבוע שעבר שוושינגטון אוסרת על פקידים מהרשות הפלסטינית להיכנס למדינה כדי להשתתף בפגישה החודש של העצרת הכללית של האו"ם בניו יורק. הצעד עורר את הזעם הצפוי מצד מבקרי הנשיא דונלד טראמפ על כך שהוא לא משחק לפי הכללים של התנהגות בינלאומית שהאליטה של מדיניות החוץ קבעה. הוא גם נושא לוויכוח רציני יותר בשאלה האם ההחלטה מפרה את הסכם מטה האומות המאוחדות משנת 1947, מאחר שהסכם זה עבר בסנאט האמריקאי כחוזה, ולכן, יש לו תוקף של חוק.
אך ביטול הוויזות למנהיג הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס ולשאר כנופיית הקלפטוקרטים המושחתים שהוא מביא איתו מדי שנה כשהוא עוסק בהתפרצותו השנתית מהדוכן של העצרת הכללית הוא רק חלק מהסיפור. כפי שדיווח ה"ניו יורק טיימס” יומיים לאחר מכן, הם אינם היחידים שנאסרה עליהם הכניסה לאמריקה. ב-18 באוגוסט, מחלקת המדינה של ארה"ב שלחה כבל לכל השגרירויות והקונסוליות של ארה"ב ברחבי העולם שלא להנפיק ויזות תייר לכל אדם הנושא דרכונים שהונפקו על ידי הרשות הפלסטינית.
הצו של רוביו הוא, כפי שכתבה העורכת הבכירה והתורמת של JNS רותי בלום, מחווה שמטרתה לערער את המאמץ של מדינות מערביות שונות להשתמש בעצרת הכללית של האו"ם כדי לקדם את הבדיה של מדינה פלסטינית, שעבורה עבאס בן ה-89, המכהן כיום בשנה ה-20 של הכהונה בת ארבע השנים שאליה נבחר עוד בשנת 2005, יהיה אביזר מרכזי.
‘איסור מוסלמי’ נוסף?
עם זאת, על ידי איסור על כל הפלסטינים להגיע לארצות הברית לכל מטרה אחרת מלבד הגירה חוקית, אין דרך להתחמק מהעובדה שטראמפ מציב איסור על פלסטינים - ולא רק על נציגיהם חסרי התועלת.
זהו דבר שיגונה באופן נרחב כמעשה של דעות קדומות, באותו אופן שבו הגיבה הדעה הליברלית הנאורה בזוועה למה שמכונה “האיסור המוסלמי” של טראמפ.
אותו צו נשיאותי, שנחתם בינואר 2017 והוחל רק על אלו מאיראן, עיראק, לוב, סומליה, סודן, סוריה ותימן, לא השפיע על יותר מ-80% מהאוכלוסייה המוסלמית העולמית. הגרסה הראשונית של האיסור אותגרה בהצלחה בבית המשפט והוחלפה באחת שנכתבה טוב יותר ונשארה בתוקף עד שבוטלה על ידי הנשיא לשעבר ג’ו ביידן ביומו הראשון בתפקיד.
טיעונים על כלל זה הוכיחו דיאלוג של חירשים. טראמפ ותומכיו טענו שהנושא הוא מניעת כניסתם של אנשים שיש סבירות גבוהה שיהיו תומכי טרור, ולכן, מהווים איום לגיטימי על ארצות הברית. יריביו של טראמפ, כולל כמעט כל התקשורת המרכזית, ראו בכך גם מעשה בלתי סובלני וגם גזעני, בטענה שרק גזען יבחר במדינות אלה.
אנו יכולים לצפות ליותר מאותו הדבר עכשיו בנוגע לפלסטינים.
כפי שהמאמר של ה"טיימס” עצמו הראה, כל דיון על ניסיון להטיל אחריות על הפלסטינים או להסיק מסקנות לגביהם הוא דבר שהעיתונות הליברלית רואה לא רק כהטיה אלא כבלתי הוגן במיוחד כלפי עם שסבל כל כך הרבה במאה האחרונה. השורה האחרונה בקטע ניתנה לראש עיריית תורמוס עיא, כפר בשומרון שבו מתגוררים אזרחים פלסטינים-אמריקאים רבים, שאמר ש"מרגיש כאילו לפלסטינים תמיד מתייחסים באופן לא צודק.”
אך דווקא הנרטיב הזה של הסבל הפלסטיני הוא העומד במחלוקת בדיון זה ושאסור לו לעבור ללא עוררין.
הטלת אחריות על עבאס
מה שרוביו עשה עם איסור זה הוא לא כל כך ניסיון לסכל את המאמץ המגוחך של צרפת, בריטניה, קנדה ואוסטרליה לתת פרס בצורת מדינה ריבונית לפלסטינים על הזוועות שהם ביצעו נגד ישראלים ב-7 באוקטובר 2023, ועל כך שהם החלו את המלחמה שבעקבותיהן התקפות בהובלת חמאס על קהילות יהודיות שהתרחשו באותו יום. לעשות כל שניתן כדי לסכל את הקמפיין המחודש למדינה פלסטינית הוא, כשלעצמו, מטרה חשובה, שכן 7 באוקטובר הוא כשלעצמו עדות בולטת למה שהפלסטינים יעשו אם תינתן להם ריבונות על יהודה ושומרון וכן על רצועת עזה.
הטענה שעבאס הוא “מתון” אוהב שלום, הנמצאת בבסיס הדחיפה למדינה, היא מיתוס - ועוד מיתוס מעליב. הרשות הפלסטינית ממשיכה לסבסד טרור בצורה של תוכניתה “שלם עבור הרוג” החלה על אלה שביצעו את פשעי 7 באוקטובר, וכן על מעשי פשע קודמים ועקובים מדם. ייתכן שהוא משתף פעולה עם כוחות הביטחון הישראליים כדי לשמור על עצמו בחיים מפני איומי חמאס, אבל גם הוא סירב להצעות שלום מישראל, והבהיר שלעולם לא יקבל הצעה שתחייב אותם להכיר בלגיטימיות של מדינה יהודית, לא משנה היכן גבולותיה ישרטטו. עבאס גינה את זוועות 7 באוקטובר באיחור, בשפה דו-משמעית, 20 חודשים לאחר שהתרחשו, ורק אז במכתב לנשיא צרפת עמנואל מקרון. הוא מעולם לא עשה זאת בערבית בפני עמו שלו.
ארצות הברית צודקת להטיל עליו אחריות ולסרב להשתתף במופע ראווה של האו"ם שבו הוא מעמיד פנים שהוא ראש מדינה שאינה קיימת, שההשפעה המעשית היחידה שלה תהיה לעודד את חמאס להמשיך להילחם ולעולם לא לשחרר את החטופים שהוא עדיין מחזיק.
אך יש כאן יותר מכך. ההחלטה של ארה"ב היא גם דחייה נחוצה מאוד של הקמפיין התקשורתי הבינלאומי המציג את הפלסטינים כקורבנות מדוכאים במלחמה שהם יזמו וממשיכים לתמוך בה. כן, הם סבלו בצורה נוראית, אך עובדות העניין עוותו כחלק מקמפיין תעמולה עולמי נגד ישראל.
האמת על הפלסטינים
עם זאת, האמת הקשה והבלתי נמנעת עליהם היא שהם ברובם אוכלוסייה שקיבלה חינוך לשנאה הן לישראל והן לאמריקה באמצעות התעמולה שהם צורכים בתקשורת הפלסטינית ובבתי הספר שלהם. זה נכון בין אם מדובר באלה החיים תחת האגרוף הסמכותני של עבאס והרשות הפלסטינית ביהודה ושומרון, או בעזה הנשלטת על ידי חמאס. האירועים של השנתיים האחרונות מדגימים זאת באמצעות תמיכתם ב-7 באוקטובר, יחד עם 78 השנים האחרונות שבהן הם דחו מספר הצעות למדינה עם מלחמות וטרור עקוב מדם.
ייתכן שפלסטינים בודדים מתנגדים למה שהטילו עליהם מנהיגיהם, והארגונים הפופולריים וקבוצות הטרור ששלטו בפוליטיקה הפלסטינית במאה האחרונה. זה גם נכון שהרוב המכריע של הפלסטינים-אמריקאים החיים בארצות הברית הם אזרחים שומרי חוק.
אבל זה כמעט לא בלתי סביר עבור הממשל לבחון את התרבות הפוליטית שדחתה כל הצעת שלום, כולל אלה של מדינה לצד ישראל. הוסיפו לכך דורות של טרור עקוב מדם שהגיע לשיאו בפשעים הבלתי נתפסים של 7 באוקטובר, שגם יצרו סוג מזיק במיוחד של אנטישמיות רצחנית.
זהו משהו שהוסתר על ידי שילוב התעמולה של חמאס ועלילות דם נגד ישראל על כך שהיא מבצעת “רצח עם” בעזה או בכוונה מרעיבה פלסטינים. התגובה הראויה לנרטיב זה שבו הפלסטינים הם קורבנות המלחמה שלאחר 7 באוקטובר היא להצביע על כך שהיא החלה עם אורגיה של רצח המוני, אונס, עינויים, חטיפה והרס חסר רסן שבוצע על ידי פלסטינים רגילים ולא רק לוחמי חמאס. החטופים היו, כפי שלמדנו מאלה שחולצו או שוחררו בעסקאות כופר, מוחזקים בשבי ברובם על ידי פלסטינים רגילים, לא לוחמי חמאס.
הטענות של ביידן על המלחמה - ואפילו ההצהרות עליה של ישראלים ויהודים רבים שהיו מעדיפים להתעלם מהאמת - המציגות מאבק זה ככזה שמתנהל אך ורק בין המדינה היהודית לבין קבוצת טרור שחטפה את המטרה הפלסטינית והטעתה את עמם, כולן שגויות. זו מלחמה בין שני עמים ולא רק נגד טרוריסטים.
השלכות מערביות
זהו אקסיומה שהמערביים רואים בתרבויות אחרות תמונות מראה של עצמן, לא משנה עד כמה זה סותר את המציאות. אנו משליכים את הרגישויות והציפיות שלנו על תוצרים של מערכות אמונה שאינן חולקות את אותן הנחות יסוד. כתוצאה מכך, רוב האמריקאים והאירופים ניגשו לסכסוך בין יהודים לערבים על ארץ ישראל ככזה שרגיש לפשרה. ישראלים רבים עשו אותו הדבר. הם התעלמו מהעובדה העגומה שערבים תמיד ראו ברעיון של חלוקת ריבונות על כל חלק בעולם שהיה תחת שלטון מוסלמי לא רק כבלתי קביל, אלא כעלבון בלתי נסלח לכבודם הקולקטיבי שהם לא יסבלו.
זו הסיבה לכך שמדינאי ישראל המנוח אבא אבן טעה באומרו כי “הפלסטינים לעולם לא מפספסים הזדמנות לפספס הזדמנות”, מכיוון שהם חשבו שכל תוכניות השלום של הפשרה שהיו נותנות להם מדינה לא היו הזדמנויות.
זה גם מסביר מדוע שלום מעולם לא קרה במהלך 30 שנות תהליך השלום שקדמו ל-7 באוקטובר. זו גם הסיבה לכך שהנסיגה הישראלית של כל מתנחל, חייל וקהילה יהודית מעזה בקיץ 2005 הובילה למדינת טרור ולבניית מבצר תת קרקעי בגודל של מערכת הרכבת התחתית של ניו יורק שם כדי להקל על המשך מלחמה בת מאה שנה, ולא לחממה לשלום.
וזו גם הסיבה לכך שהאמריקאים צריכים להסתכל על אלה שעשו זאת - ההנהגה הפלסטינית, כולל עבאס ומפלגת הפתח שלו, חמאס והג’יהאד האיסלאמי הפלסטיני, כמו גם הרוב המכריע של האוכלוסייה הפלסטינית שתומכת בהם - ולהכיר בכך שזה לא משהו שאנחנו רוצים עוד ממנו בארצות הברית.
ישנה אמונה בקרב רבים בשמאל, במיוחד יהודים ליברלים, שהגירה לאמריקה מצד כמעט כל אחד היא איכשהו זכות יסוד. הם טועים באורח שטותי בראיית הגירות המוניות בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, כמו גם מאמצים של יהודים לברוח מגזר דין מוות באירופה הכבושה על ידי הנאצים, כשווים מבחינה מוסרית למה שהסתכם בפלישה למדינה על ידי מיליוני מהגרים בלתי חוקיים תחת השגחתו של ביידן. הם רואים כל מאמץ לאכוף את חוקי ההגירה הקיימים על ידי טראמפ כסמכותני. גישתו, לעומת זאת, הייתה תגובה הגיונית לבעיה רצינית שסיכנה את רווחתן וביטחונן של קהילות רבות. זהו גם מאמץ מוצדק להגן על האינטרסים של אמריקאים מהמעמד העובד שהדמוקרטים נטשו.
אבטחת גבולות אמריקה
עם זאת, המאמץ לאבטח את גבולות אמריקה - הישג שהושלם במידה רבה תוך זמן קצר על ידי טראמפ לאחר ארבע שנים של מדיניות גבולות פתוחים ורשלנות של ביידן - חל גם על השאלה איזה סוג של אנשים צריכים להיות מורשים להיכנס לארצות הברית באופן חוקי.
במבט זה, מניעת הוויזות היא תגובה שהתעכבה זמן רב ומוצדקת לחלוטין למאה של תרבות פלסטינית של שנאה וחוסר סובלנות, שבה מלחמה נגד היהודים הפכה לחלק בלתי נפרד מהזהות הלאומית שלהם. לייבא אוכלוסייה של אנשים שעבורם דחיית המערב ואנטישמיות כל כך חשובה זה טירוף. כך גם מתן אפשרות למספרים גדולים של אנשים מקבוצה זו להגיע לארצות הברית כדי ללמוד, שם הם יכולים לסייע בהפיכת מוסדות ההשכלה הגבוהה שלנו למעוזים של שנאת יהודים והתנגדות לתרבות המערבית.
מה שלא ייאמר על חוסר העקביות של “האיסור המוסלמי” הראשוני של טראמפ, שלא כלל את אלה ממדינות רבות שהיו באותה מידה עלולות להוות איום איסלאמיסטי, איסור ויזות ממוקד על ערבים פלסטינים מוצדק לחלוטין.
יותר מכך, הוא צריך ליזום מבט כנה יותר על האנשים שנמנעת כניסתם על ידי הצו של רוביו.
פלסטינים רבים הם קורבנות תמימים של המלחמה הנוכחית. עם זאת, ככלל, האוכלוסייה הערבית הפלסטינית בחרה במלחמה ובטרור. חמאס לא יכול היה לשמור על שליטה בעזה במשך 17 שנה תוך כדי הסטת מיליארדי הדולרים בסיוע שזרמו לרצועה לכיוון טרור מבלי שזה יהיה המקרה. ואם עבאס ממשיך לסרב לקיים בחירות נוספות ביהודה ושומרון, זה בגלל שהוא יודע שחמאס ינצח בהן.
השארת פלסטינים מחוץ לארצות הברית אינה רק החלטה נבונה המבוססת על הבנה שמתן מדינה להם שממנה יוכלו לשכפל את פשעי 7 באוקטובר הוא טירוף. זו גם הכרה במציאות של התרבות הפוליטית הפלסטינית, שבכוונה תחילה התקשרה על נכבה (“קטסטרופה”) נוספת בדומה להחלטתה בנובמבר 1947 לדחות מדינה ערבית לצד מדינה יהודית, ולפתוח במלחמה כדי להרוס את המדינה היהודית שזה עתה נולדה. זוהי דחייה של הנרטיב התקשורתי שרואה במלחמה הרצחנית שהם החלו ב-7 באוקטובר כחלק מהקורבנות שלהם, בניגוד לעדות בלתי ניתנת לערעור שהם מהווים איום על המערב ועל ישראל עד שיעברו שינוי מהותי שיאפשר להם לאמץ שלום.
עבור הממשל להכיר בעובדות אלה אינו דעה קדומה, גזעני או אסלאמופובי. זהו פשוט היגיון פשוט.
ג’ונתן ס. טובין הוא עורך ראשי של JNS (Jewish News Syndicate). עקבו אחריו: @jonathans_tobin.
